חדר ההקרנה: פסיפיק רים

חדר ההקרנה: פסיפיק רים

הרושם שרבים שאבו מהסרט ומהטריילר של "פסיפיק רים" הוא שהסרט נראה כמו פאוור ריינג'רס למבוגרים. אני עדיין מחפש את הצד השלילי בכך.

"פסיפיק רים" הוא הסרט החדש בבימויו של הבמאי המדהים גיירמו דל טורו ("המבוך של פאן", "הלבוי", "קרונוס"). גיירמו דל טורו ידוע בעולמות האפיים, הקודרים והמכניים שהוא יוצר בסרטיו. ו"פסיפיק רים לא שונה בשום אופן.

העלילה של "פסיפיק רים" מתרחשת בעתיד הלא-רחוק, כאשר מגה-מפלצות, שנקראות "קייג'ו", מגיחות אחת אחרי השנייה מבקע אינטר-גלקטי (זה בעצם גשר בין יקומים) בקרקעית האוקיינוס האטלנטי. ולא מדובר על מפלצות בגובה שלושה או עשרה מטרים, אלא מפלצות בקנה מידה מקביל לנו מול אנשי לגו. אז כל מעצמות העולם שקדו על פיתוח הפתרון הכי הגיוני מגניב שהן יכלו לחשוב עליו - רובוטים ענקיים שילכו להתאגרף עם המפלצות. והם עצומים בדיוק באותה מידה כמו המפלצות, רק חמושים בחרבות, תותחי פלזמה, אגרופי סילון וארטילריה שנורית להם מתוך החזה.

המפקד של פרויקט ה"ייגרים" הרובוטיים ("ייגר" משמעותו צייד בגרמנית), בגילומו של אידריס אלבה, מחפש אחר אחד ממפעילי הרובוטים שלו (צ'רלי האנם), אחרי שהקרב האחרון שלו עם קייג'ו נגמר בכך שאח שלו, שהפעיל את ה"ייגר" יחד איתו, נהרג והוא עצמו נאלץ לחיות באלסקה, שם בנו חומה שאמורה להגן מפני המפלצות. איך הוא ידע שהוא עדיין חי? איש לא יודע. אפילו לא גיירמו דל טורו. 

הוא מטיס את המפעיל, ריילי בקט, לבסיס ה"ייגרים" בהונג קונג. שם אנחנו מגלים שתוכנית ה"ייגרים" איבדה מהאפקטיביות שלה - הצבא עומד לסגור את הברז של הפרויקט בעוד שמונה חודשים ובמקום בו אוחסנו שלושים "ייגרים" עצומים נותרו רק ארבעה. ריילי מצוות עם מאקו מורי (רינקו קיקוצ'י), בחורה יפנית שיש לה עסק לא סגור עם המפלצות ויכולות לחימה מצוינות. כאשר השניים מחוברים ל"ייגר" הם אמורים ליצור גשר עצבי, בו כל אחד מהמפעילים יוכל להציץ לתוך הזכרונות והמחשבות של המפעיל השני - כי אדם אחד לא יכול לשלוט ברובוט הזה בעצמו בגלל העומס החשמלי על המוח. האם המהנדסים חשבו לעומק על העניין הזה כאשר הם תכננו את הרובוטים? לא, הם לא.

הביטו! גופת האנשובי הגדולה ביותר בעולם. "פסיפיק רים".

מהנקודה הזו הסרט מורכב בעיקר מסצנות קרב אימתניות בין מתכת ללטאות עוצמתיות ומסצנות בהם מדענים מנסים למצוא דרך לסגור את השער הבין-יקומי לפני שפרקי הזמן בין ההתקפות יקטנו ומספר המפלצות יגדל עד כדי כך שהם לא יוכלו להתמודד איתן וכדור הארץ ייפול לידיהן של הגודזילות ממאדים.

ישנן שתי תופעות תרבותיות יפניות שהשפיעו על גיירמו דל טורו בעת כתיבת התסריט ל"פסיפיק רים". הראשונה היא תרבות המכה (Mecha) היפנית שמתמקדת ברובוטים ענקיים בצורת אדם או חיות שנשלטות לרוב על ידי בני אדם. סדרות כמו "גנדאם" ו"מקרון 1" מתמקדות ברובוטים ענקיים וזכו לפופולריות רבה ביפן ומחוצה לה. לרוב, יצרניות הצעצועים היפניות מייצרות צעצועים בדמות אותם רובוטים. למרות המסחור הרב שבעניין, סדרות המכה עוסקות גם בנושאים עמוקים כמו אידיאלים, פוליטיקה ופילוסופיה. גם הAT-AT והAT-ST, הרכבים המכניים מסדרת "מלחמת הכוכבים", עשויים להיחשב כמכים.

הנושא השני שממנו נשאבה השראה הוא סרטי הקייג'ו (או "מפלצות" ביפנית), כך שאין פלא שכך נקראו היצורים הענקיים ב"פסיפיק רים". סרטים כמו "גודזילה" או "קינג קונג" נחשבים לסרטי קייג'ו משום שהם סובבים אחר ההתמודדות האנושית עם איום של חיה מגודלת, לרוב חיה שהוגדלה או הוכעסה באשמת הטכנולוגיה והאנושות.

אני נהניתי מאוד מהסרט. רבים השוו את הסרט ל"רובוטריקים". אבל להשוות את "רובוטריקים" ל"פסיפיק רים" בגלל שבשניהם יש רובוטים זה כמו להשוות את בארני ל"פארק היורה" רק בגלל שבשניהם יש דינוזאורים. אלה רבדים שונים לגמרי. למרות שהסרט לא היה עמוק במיוחד, והנושאים הרגשיים שבהם הסרט נגע הרגישו לרוב כמו טיפות של פסיכולוגיה בגרוש שמטפטפות על המסך, הכותבים של הסרט הצליחו ליצור עולם מסוגנן במידה יפהפייה. הצבע הענברי והחלודה שמופיעים בחלקים רבים בסרט עזרו לקהל להרגיש כי גיירמו דל טורו, למרות הלחץ הרב מצד האולפנים שהשקיעו בוכטות בסרט הזה, השאיר את הסרט הזה בתור ה"בייבי" שלו.

המשחק, כמו התסריט, הוא לא הצד החזק של הסרט. גם אם השחקנים היו טובים, לא היה להם הרבה להיאחז בו עם תסריט כה בנאלי כמו זה של "פסיפיק רים". צ'רלי האנם ורינקו קיקוצ'י עושים את התפקיד שלהם בצורה בינונית - האנם היה גיבור אקשן אמריקאי כל כך בנאלי שלא האמנתי שזה לא טום קרוז. שני הבחורים שגילמו את המדענים היו אמורים להיות האתנחתא הקומית, אבל הם היו כל כך מוגזמים עד כדי כך שזה נראה שגם הם לא האמינו לתצוגת המשחק של עצמם.

אידריס אלבה גילם את אחד מהדמויות הכי מגוחכות שראיתי בשנים האחרונות. סגנון הדיבור ואופן הפעולה שלו היה מנותק מכל הקשר ונדמה היה שהוא האמין ששחקן במעמדו לא ראוי לקבל הכוונה מהבמאי שלו - הוא היה כל כך מגוחך עד שאם הוא היה אמור ליצור הזדהות עם הקהל, הוא פשוט כשל בזה בצורה נוראית. מי שלדעתי נתן הופעה מרשימה ומבדרת היה רון פרלמן ("הלבוי") שגילם את חניבעל צ'או, סוחר בשוק השחור שסוחר באיבריהן של מפלצות הקייג'ו. הוא היה האתנחתא הקומית האמיתית מבחינתי - הוא היה חד ומלא ביטחון בתפקיד ונראה כאילו הוא נהנה מכל רגע.

קורס אירובי זוגי. תא הטייס ב"פסיפיק רים".

ועכשיו, האקשן. גיירמו דל טורו מנצח על סצנות הקרב בוירטואוזיות הראויה. הוא יודע איך לצלם את ה"ייגרים" מהזוויות הנכונות כך שהם ייראו קולוסאליים. בין אם זה מנקודת מבט של אדם או שהם הולכים ברחובות כשהם מחזיקים ספינת משא, ה"ייגרים" נראים עצומים, כל פעם מחדש. סצנות הקרב נראות טוב. לעומת  סצנות הקרב ב"רובוטריקים", שם זה נראה כאילו מייקל ביי הכניס כמה פיסות מתכת ומצלמה לתוך בלנדר והקליט את זה, ב"פסיפיק רים" דל טורו דואג שנראה כל מכה ותנועה של הנפילים המתכתיים והלטאות האויבות שלהם. האכזבה היחידה שלי מהסצנות הללו היא שחלקן מתרחשות בחשכה ובגשם כך שהראות לא תמיד טובה.

האם פסיפיק רים היה כל מה שציפיתי שהוא יהיה? לא, לא ממש. הוא היה שטוח וצפוי יותר ממה שחשבתי. אבל אני מאמין שאני הייתי הבעייתי משום שציפיתי שסרט על מפלצות ענקיות ייקח את עצמו ברצינות. אני שמח שהסרט הזה היה מודע לעצמו והיה בעל שילוב נכון בין הומור לנושאים רציניים יותר. גיירמו דל טורו הצליח ליצור סרט קיץ מעולה. הוא טראשי וצ'יזי - כמו גודזילה במקור - אבל הוא לא סרט מבייש בגלל שהוא מוכן להודות במופרכות שלו. במקום סיפור מורכב במיוחד ודמויות גדולות מהחיים, הוא נותן לנו סצנות אקשן בומבסטיות ואקסטרווגנטיות בתקופה שבה הקהל חושב שהוא ראה כל סצנת אקשן אפשרית. "פסיפיק רים" הוא החוויה הילדותית האולטימטיבית ואני ממליץ לכל מי שיצפה בו (ואני ממליץ בחום ללכת אליו) להתחבר לילד בן התשע ששוכן בכל אחד מאיתנו. אני בטוח שאם הייתי בן תשע הייתי חושב שזה סרט מושלם - לצערי אני לא. אבל זה לא אומר שאני לא אתמוגג מהנאה בכל פעם שאני אראה את טיל המרפק של של "ג'יפסי דיינג'ר", ה"ייגר האמריקאי", הודף את הקייג'ו שמולו.

4 מתוך 5. הוא לא חומר לאוסקר, אבל "פסיפיק רים" הוא סרט הקיץ הכי טוב שיש היום בקולנוע.