אני לא אוהב לדרג את הסרטים שצפיתי בהם. בדיוק כפי שאיני יכול לומר למישהו מהו הסרט האחד האהוב עליי ביותר, כך אינני מסוגל להגיד שיש סרט אחד השנה שסחף אותי יותר מכל סרט אחר. על אף שהרשימה הזאת בנויה מסרטים שאהבתי יותר ופחות, אני יכול לומר בבטחה שאלה 10 סרטים, שיצאו בשנת 2014, שטילטלו אותי, הניעו אותי בכיסאי, הצחיקו אותי, הפתיעו אותי, גרמו לי לבחילה ובעיקר - השאירו לי בפה טעם של עוד.
וויפלאש
את "וויפלאש" זכיתי לראות לפני חודש וחצי, חודשיים. רבים דיברו בשבחי הסרט הזה - ולא ידעתי עד כמה אותם אנשים צדקו. וויפלאש מורכב מעלילה פשוטה ומתומצתת שעוזרת שיוצרת דמויות מפותחות ומורכבות שניתן להתחבר אליהן בקלות. הופעותיהם של ג'יי. קיי. סימונס ומיילס טלר הן בין הכי טובות שנראו השנה, לפי דעת כל המבקרים והקהל. באופן כללי, הסרט הזה בנוי באופן מעורר הערכה והשתאות וכל אחד בהפקה עשה את מלאכתו נאמנה. הסרט הזה נכנס לעוד המון רשימות כמו זאת. ובצדק. אני לא אומר יותר מכך, אלא רק את המשפט הבא: אף פעם לא נפעמתי כל כך מסולו תופים כפי שנפעמתי בסרט הזה.
נעלמת
בשבחו של הבמאי דיוויד פינצ'ר אני לא צריך להכביר. האיש שאמון על חלק מיצירות הקולנוע הטובות ביותר של שני העשורים האחרונים (מועדון קרב, הרשת החברתית) עשה זאת שוב עם הסרט הזה. בן אפלק משחק אדם שנחשד ברציחתה והיעלמותה של אשתו, שמשוחקת על ידי רוזמונד פייק (שהולכת להפוך לכוכבת על בזכות התפקיד המופתי בסרט הזה). אין אף לא אחד שכפיו נקיות, אף לא אחד שלא נחשד בסרט הזה שמעביר את הקהל כל כך הרבה תהפוכות, כך שעד שהוא חוזר בסוף לאותה נקודה מתחילת הסרט, האנשים שיושבים באולם אינם אותם אנשים שהיו אז. הסרט הזה מינימליסטי וחסר מנוחה באופן שרק פינצ'ר יכול לו.
חיית לילה
"חיית לילה" היה הפתעה גמורה עבורי. לא ציפיתי למשחק כל כך טוב מג'ייק ג'ילנהול, אותו ילד מדוכא מסרט המד"ב שהפך לקאלט בקרב אימואים בני 15, "דוני דארקו". הסרט הזה מותח כל כך, אלים וחסר פילטרים - על סרט כזה בדיוק דיברתי כאשר אמרתי שישנם סרטים שגרמו לי לבחילה - ומכל הסיבות הטובות. למרות שאי אפשר שלא להזדעזע מהסרט הזה - שמציב במרכזו אדם שיעשה כל שביכולתו להשיג את הסקופ הטרי לפני כל שאר צלמי העיתונות הצהובה - הוא יחלחל לתוך נפשכם במידה שרק סרטים מעטים מסוגלים אליה.
אקס-מן: העתיד שהיה
אני לא חובב גדול מדי של סרטי אקס-מן. יש טובים מהם, ובטח יש גרועים מהם - אבל מביניהם, זה הטוב ביותר. אחרי הסרט הקודם בסדרה, "אקס-מן: ההתחלה", שהיה נהדר בפני עצמו, חוזר בריאן סינגר, שחתום על שני סרטי אקס-מן הראשונים, שזכו להצלחה, לכס הבמאי. בסרט יש כמות עצומה של שחקנים, מכל סרטי האקס-מן לדורותיהם, ובראשם יו ג'קמן בתפקיד וולברין (שמסוגל לשחק אותו מתוך שינה בשלב הזה). הסרט הזה מבדר ואפי בדיוק כמו שסרט קיץ מוצלח צריך להיות. הסרט יודע מהו, ויחד עם זאת לא מזלזל באינטליגנציה של הקהל. אני לא אסגיר שום דבר, אני רק אומר שיש סצנה שבה אחת מן הדמויות רצה בהילוך איטי, והסצנה הזאת לבדה ראויה להכניס את הסרט הזה לרשימה הזאת. למרבה המזל, הסרט מציע אף יותר ממה שניתן לבקש.
שומרי הגלקסיה
ואם כבר בסרטי קומיקס עסקינן - ובשנת 2014 ראינו יבול נאה של סרטים מסוג זה - אי אפשר שלא להזכיר את "שומרי הגלקסיה". הסרט הזה היה הימור רציני בשביל אולפני מארוול - וכל מי שאמר שהסרט צפוי להיכשל אכל את הכובע. אני לא יודע אם בשלב הזה אנחנו, הקהל, נצפה בכל מה שחתום בידי האולפנים האמורים, אבל הסרט הזה היה שווה כל פרוטה. כריס פראט נהפך בין לילה לכוכב בזכות הסרט הזה, בו הוא משחק עבריין בין-כוכבי בשם פיטר קוויל (אבל הוא מעדיף את הכינוי "סטאר-לורד") והוא חובר לעץ מדבר שיודע לעשות חיקוי ממש טוב של וין דיזל, דביבון "מורעל" שנשמע כמו בראדלי קופר וברברי חללי ושכירת-חרב עם עור ירוק. רואים? לא משנה מה מארוול יזרקו לעברנו, אנחנו נאהב את זה. ולמען האמת, מה יש לא לאהוב? הסרט הזה הוא בין הסרטים הכי מצחיקים שיצאו השנה, יש בו איזון ממש טוב בין האקשן, הקומדיה והרגש, והפסקול - אל תיתנו לי להתחיל לדבר על הפסקול הזה. פשוט תשמעו אותו בעצמכם.
קצה המחר
הנה סרט שנכנסתי אליו בלי ציפיות גבוהות מדי ונהפך לקלאסיקה בעיניי מיד בסופו - "קצה המחר". סוף סוף, סרט שהוא לא רימייק, לא סרט המשך, לא סרט הקדם, פשוט סרט טוב. טום קרוז מביא את כל הכריזמה שלו למסך בסרט הזה, שהוא מד"ב טוב מתחילתו ועד סופו. ל"קצה המחר" ניצבו לא מעט אתגרים - כאשר אתה יוצר סרט שעוסק בלחיות את אותו יום שוב ושוב, יש להיזהר שלא יהפוך לחזרתי ומשעמם. אבל הודות לבימוי נהדר, לא רק שהסרט לא משעמם, הוא תופס לופת אותך, באשכים, ישר מההתחלה ולא עוזב עד הפריים האחרון. הבמאי, דאג לימן, יצר אייקונוגרפיה ייחודית לסרט שעוזרת לקהל להתמצא במה שקורה. גם אמילי בלאנט, שאם הייתה מתחת לרדאר עד לאחרונה כבר אינה, נותנת הופעה מעולה - שזה קשה כאשר אתה עובד יחד עם פצצת כישרון כמו טום קרוז. הסרט הזה מרגיש כמו משחק מחשב - ובמובן הטוב של המילה. האכזבה היחידה שנחלתי מהסרט הזה היא שהוא לא הצליח בקופות, למרבה הצער. זה לא משנה את העובדה שכל מי שראה אותו וכל המבקרים חשבו שהוא מעולה. כי הוא באמת מעולה.
מלון גרנד בודפשט
מלך סרטי האינדי, ווס אנדרסון, ביים השנה סרט שגרם לכל ההיפסטרים לרטוט משמחה - ואני לא יכול להתכחש לעובדה, שגם אני חושב שהוא בין הבמאים המודרניים הכי מוכשרים כיום. הוא יצר אנסמבל מדהים של שחקנים (בערך כל שחקן שאי פעם עבד איתו) ואותם מוביל רייף פיינס בעוד הופעה כובשת. מדהים כמה סימפטיה אפשר לחוש כלפי אותו שחקן שגילם את וולדמורט ואת אמון גת ב"רשימת שינדלר". יש כאלה שיגידו שאנדרסון פשוט מלא במניירות מצועצעות, אבל האסכולה השנייה מעריכה את שפת הבימוי הייחודית, הסימטרית והרבגונית שניצבת במרכזו של כל אחד מסרטיו של אנדרסון, והופכת אותם לאייקוניים בין רגע. וגם העלילה לא לוקה, אפילו שמדובר בסרט מסוגנן כל כך. להיט האינדי הזה השתלם מאוד לאולפנים ולאנדרסון עצמו, שכן הוא נהפך לסרט הראשון שלו שזכה להרוויח מעל 100 מיליון דולר ברחבי העולם. הפופולריות המוצדקת של האשף הקולנועי הזה רק הולכת וגואה בזכות הסרט המופתי הזה. מומלץ לכל מי שעורג לאירופה הקלאסית או סתם לסרט טוב.
סרט לגו
ואם כבר מדברים על סרטים מצועצעים, "סרט לגו" הוא בהחלט כזה. תרתי משמע. גם בלהיט הזה יש לכריס פראט יד בדבר. הסרט הזה פשוט בליגה אחרת מכל סרט אנימציה אחר שיצא השנה. הוא חכם, מצחיק ופונה לכל הגילאים. אבל הכי חשוב - הוא כיף צרוף! אני לא יכול להדגיש מספיק כמה נהניתי מהסרט הזה. הוא יורה לעבר הקהל בדיחות בקצב שדורש צפייה חוזרת מצידו (ואתם יכולים להיות בטוחים שזה בדיוק מה שעשיתי). בעשרים הדקות האחרונות של הסרט יש גם חלק אמוציונלי שמעלה את רמת ההערכה שלי לסרט הזה שלב אחד למעלה. האנימציה גם היא חדשנית - על אף שמדובר באנימציית מחשב, ישבתי לאורך כל הסרט ותהיתי: האם מדובר בלבני לגו אמיתיות? הכל שם בנוי (תרתי משמע, עוד פעם) בצורה מושלמת, עד לפרט האחרון. אז יש שיטענו שזו פשוט פרסומת אחת ארוכה ל"לגו". כן, נו - אז מה? זו פרסומת ממש ממש טובה והיא ראויה לכסף שלי!
רחוב ג'אמפ 22
בין "רחוב ג'אמפ 22" לבין הסרט הקודם ברשימה יש מן המשותף. שניהם בוימו על ידי אותם אנשים. כן, לפיל לורד וכריס מילר הייתה שנה עמוסה אך מוצלחת. אני זוכר שראיתי את רחוב ג'אמפ 21 בפעם הראשונה זמן קצר לפני שראיתי את ההמשך שלו, ושאלתי את עצמי, איך סרט המשך יכול להיות מוצלח כמו "רחוב ג'אמפ 21"? ותשובה קיבלתי. "רחוב ג'אמפ 22" הוא בין הסרטים הכי מצחיקים של השנים האחרונות. הכימיה המטורפת של צ'אנינג טייטום וג'ונה היל היא אבן היסוד של הסרט הזה, שמצחיק את הקהל עד שכואב בצד. האנרגיה והקצב של הסרט היא תוצאה של בימוי מצוין ותסריט מעולה. "רחוב ג'אמפ 22" הוא מטא-סרט: הוא כל כך מודע לזה שהוא סרט ולא פוחד להצביע על חוסר המקוריות של הוליווד, ועל אף שזאת בדיחה חוזרת, היא בכל זאת מצחיקה. חוץ מזה, לסרט יש את כתוביות הסיום הכי מצחיקות שאי פעם ראיתי.
מיתה טובה
נקנח בסרט ישראלי. השנה יצאו לא מעט סרטים ישראלים טובים - ולמרות ש"אפס ביחסי אנוש" ו"גט" ראויים לציון, אני חייב לתת את התואר ל"מיתה טובה". אני ציפיתי חודשים רבים לראות את הסרט הזה ולא חשתי אכזבה בכלל. הסרט הזה, על אף שהוא עוסק בנושא קשה, הצליח לגרום לי לצחוק לא פעם. זה צחוק מהול בעצב ואתה מרגיש רע על כך שאתה צוחק בגלל הסרט. ובכל זאת, הסרט נוגע ללב, בייחוד ברגעי הסיום שלו, וזאב רווח נותן בו הופעה מרשימה ואמינה באופן מפתיע. הסרט לא נופל באיכותו מאף כיוון - הוא מצולם נהדר, ערוך בקצב איטי אבל מושלם, משוחק נהדר על ידי קאסט של שחקנים רבי מוניטין ועוסק בסוגיה קשה בצורה מקורית, עדינה אבל בועטת - עד כמה שזה הגיוני. אני חושב שהסרט לא זכה לפופולריות הראויה לו, ואני באמת ממליץ עליו לכל מי שידע אובדן של בן משפחה מבוגר.