חדר ההקרנה: עמק הסיליקון

חדר ההקרנה: עמק הסיליקון

גיקי, מוזר, גאוני: הקומדיה החדשה של HBO דומה במאפייניה לדמויות המופיעות בה. לאחר סיום העונה הראשונה של "עמק הסיליקון", הנה ההתרשמויות שלי.

הסדרה "עמק הסיליקון" היא סדרה על הימורים. הימורים גבוהים. כבר בפרק הראשון, ריצ'ארד הנדריקס (בגילומו של תומאס מידלדיץ'), הדמות הראשית, נאלץ לבחור האם למכור את הפטנט שלו - מנוע כיווץ קבצים אוניברסלי משוכלל - תמורת 10 מיליון דולר או להשאיר את הפטנט ברשותו ולהקים על גביו פלטפורמה - וחברה מסחרית, בעזרת השקעה של 200 אלף דולר. מכאן העניינים רק מסתבכים.

עמק הסיליקון. התחלות צנועות.

"עמק הסיליקון" עשויה הייתה ליפול לתוך כל כך הרבה חורים של בנאליות וצ'יזיות, אבל במקום זה בחרה להראות את חדר המנועים של תעשיית ההיי-טק הקליפורנית, ולא להתמקד בגשר הפיקוד. היוצר של הסדרה, מייק ג'אדג' ("ביווס ובאטהד", "מהומה במשרד"), מתמקד בלחץ, במתח הנפשי, בלוח הזמנים העמוס, בחוסר האונים והבתוליות של הדמויות בתוך האתגר של יצירת חברה מסחרית. אם אתם מצפים לסדרה שדומה באופיה לסרטים דוגמת "נפלאות התבונה" או "הרשת החברתית", בהן הדמויות הראשיות מציירות, בהבזק של גאונות, נוסחאות וחישובים על זגוגיות של חלון, אתם צפויים להתאכזב. אם אתם מעוניינים בסדרה שדומה יותר למציאות המלוכלכת מאחורי התדמית הנוצצת של עולם המחשוב, אז "עמק הסיליקון" היא בשבילכם.

עוד בולען של בנאליות שהסדרה עלולה הייתה ליפול לתוכו, הוא הבור של "תיאוריית המפץ הגדול". זה לא סוד שאני מתעב את הסדרה של צ'אק לור - הדמויות שלה שטוחות וסטריאוטיפיות, הדמויות הנשיות הן בסך הכל כלי קיבול עבור התשוקה המינית של הדמויות הראשיות - אבל ייתכן כי החטא הכי גדול של "תיאוריית המפץ הגדול" הוא העובדה שהסדרה פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר של צופיה. הסדרה לא נוגעת, ולו במעט, בעולמם האמיתי של גיקים וחננות ובמקום זאת מחליטה שמה שמצחיק אנשים, ויגרום להם להאמין שהדמויות הן גיקיות, הוא רפרנסים תכופים לתרבות הפופ.

"עמק הסיליקון" הולכת לכיוון ההפוך. זה לא שאין הומור שירותים (למעשה, בפרק האחרון של העונה יש את בדיחת הזין הכי מצחיקה ששמעתי), אבל הוא כן מניע את העלילה. הדמויות מתייחסות למונחים טכניים, אבל משאירות את הדיוטות שבקהל בתוך העניינים משום שהעניין הרגשי של הדמויות למונחים הטכניים הללו הוא מה שמעורר את הסקרנות, העניין וההומור בסדרה. הסדרה גם מתייחסת לקלישאות של פאלו אלטו: החיפוש אחר אמני גרפיטי שיעצבו את החברה, הגילאים הצעירים שבהם אנשים מתחילים לעסוק בהיי-טק, התחרותיות והאגו ששזורים בתעשייה ומיליארדרים אקצנטריים.

בפאלו אלטו, סווצ'רטים זה קוד לבוש רשמי. עמק הסיליקון.

ובנוגע לדמויות נשיות: אני לא אכחיש שיש מחסור בדמויות נשיות ראשיות, אבל זה שיקוף של עולם המחשוב כפי שהוא מתנהל כיום. אבל בניגוד ל"תיאוריית המפץ הגדול", כותבי הסדרה לא מנסים לדחוף בכוח דמויות ראשיות שטוחות וחסרות דיאלוג אמין, אלא כותבים דמויות נשיות משניות, אבל שנונות לא פחות.

הסדרה "עמק הסיליקון" היא לא קומדיית מצבים רגילה - היא מבית HBO. HBO משתדלת שלא לזלזל בצופיה, וזה ניכר בהפקה של הסדרה. אין צחוק מוקלט, קיימת עלילה קוהרנטית שנרקמת דרך הפרקים, והצופים - ככל שהסדרה מתקדמת - מעורים, מתעניינים, מזדהים ואוהדים את הדמויות יותר ויותר. פרק הסיום של העונה ראוי לתואר "גרנד פינאלה" אני כבר לא יכול לחכות לעונה הבאה.