"מקס הזועם: כביש הזעם" או: מה שוברי קופות צריכים ללמוד ממנו

אחר כך זה החלק הפחות מעניין, כשכולם מחליפים פרטי ביטוח.

כל המבקרים מריירים על "מקס הזועם: כביש הזעם", למרות התרגום הנוראי שלו לעברית - ובצדק גמור. הסרט החדש בסדרת "מד מקס" לקחה את הפורמולה המוכרת של שוברי קופות מודרניים וזרקה אותה מהחלון של האוטו, ישר אל תוך נקיק בלב מדבר פוסט-אפוקליפטי. אז איך זה שדווקא המשכון של זיכיון סרטים אוסטרלי מלפני 30 שנה הוא הדבר הכי מרענן הקיץ? מה הסרט הזה עשה נכון שכל השאר צריכים ללמוד ממנו? 

במבט ראשון, "מקס הזועם: כביש הזעם" הוא בסך הכל סיפור על דיסטופיה עתידנית שבה כולם לבושים כמו ליצנים הומלסים במדבר, לאף אחד אין "וייז" בטלפון, יש מחסור קשה בקרם לחות וכולם מאוד אוהבים לנהוג בלי שהם עשו תיאוריה (אף אחד שם לא נותן זכות קדימה לאף אחד, זה כאוס מוחלט). לעומת זאת, במבט שני, הסרט הזה מלמד ש...

הדמות בכותרת לא חייבת להיות הדמות הראשית

פסטיבל מידברן נראה אחרת השנה.

על אף שהסרט קרוי "מקס הזועם: כביש הזעם", הסרט היה צריך להיקרא "פיוריוסה: כביש הזעם". הבעיה היא שהשם של הדמות האלמונית הזאת לא יביא אנשים לקולנוע. ובכל זאת, "מאד מקס" מצליח להפתיע בכך שדמותו של מקס היא לא הדמות אליה אנחנו הכי מתחברים בסרט, אלא דמותה של שרליז ת'רון, פיוריוסה, הסגנית של הנבל הראשי שמורדת בו ונוסעת לעבר שממה-פחות-פוסט-אפוקליפטית (?).

הסיפור של פיוריוסה מעניין, ולמרות מה שאנשים עשויים להגיד, זאת לא בעיה בסרט - אלא החלק הכי טוב בו. אנחנו לא צריכים לראות את הסיפור של מקס הזועם, בגלל שכבר זכינו לצפות בו, בסרט אחד שנקרא "מקס הזועם". הסרט עושה עבודה טובה בכך שהוא לא מתמקד בהכרח בדמות שבכותרת של הסרט, כמו בכל סרט-גיבורי-על-אי-פעם, אלא מאפשר לדמות לקחת חלק בעלילה שלא מתמקדת בהכרח בו. הדבר הזה עוזר לבסס עולם בדיוני עשיר יותר.

גם מאחורי הקלעים זה נראה גדול מהחיים

מאחורי הקלעים של "כביש הזעם" (אני הולך לקרוא לזה "כביש הזעם" מעכשיו, כי זה קל יותר) גורמים לי לאושר. כדי שגם אתם תוכלו ליהנות, אני מצרף לינק ל-18 דקות של צילומים מאחורי הקלעים של הסרט.

אבל הם שכחו להוסיף שקע למוזיקה.

כל כלי הרכב המשוגעים הללו שמסוגלים לנהל מרדף במהירות 100 קמ"ש ממחישים את ההשקעה והייחודיות של הסרט הזה. קחו למשל את התועבה המתכתית הזאת, שנוסעת על זחלים במהירות 100 קמ"ש. ראשית, אנשי ההפקה הדביקו מעטפת של קרייזלר ואליאנט צ'ארג'ר על רכב מכרות, ולאחר שהם גילו שהרכב לא מצליח לנסוע במהירות 100 קמ"ש (כבר אמרתי שהרכבים האלה נסעו במהירות של 100 קמ"ש), הם החליפו את מנוע הדיזל שלו במנוע V8 עם קירור נוזלי.

נחמד לראות שאבי סינגולדה עדיין מופיע בעתיד הדיסטופי.

או קחו לדוגמה את המשאית, שהיא בערך הופעה ניידת בפארק הירקון, כולל מגברים, רמקולים ותופים שמנגנים רוקנרול לאורך כל המרדף. וכן, הגיטרה הזאת באמת יורקת אש.

כל זה הופך את "כביש הזעם" למרשים הרבה יותר. בייחוד בהתחשב בכך שהצילומים מאחורי הקלעים של "הנוקמים 2" נראים כמו חבורה של קוספליירים שעושים "כאילו" מול מסך ירוק. בעצם, זה בדיוק מה שהם עושים. כשחושבים על זה, "הנוקמים 2" זה פשוט סרט אנימציה באורך מלא עם קצת סצנות של אנשים מפוזרות פה ושם באמצע.

הדמויות יכולות להיות פגיעות ואנושיות

ראית איך הוא חתך אותי, הבנזונה?

אחת הבעיות הגדולות ביותר עם סרטי אקשן כיום היא שלאקשן אין יותר משמעות. בכל סרטי "רובוטריקים" מאת מייקל ביי (יימח שמו וזכרו), יש המון פיצוצים מקיר הרוס לקיר הרוס. אבל כמעט אף חלק באקשן לא משפיע על הדמויות או על העלילה. לעומת זאת, "מקס הזועם" זוכר מה הופך סרטי אקשן טובים לסרטי אקשן טובים. האקשן צריך להיות יותר מסתם יריות, מכות ופיצוצים (שזה גם במקרה השם של הסרט החדש של מייקל ביי. לעזאזל).

צריך להיות לנו אכפת מהגיבור, ולהאמין שבסצנה קיימת סכנה ודברים חשובים מונחים על הכף. זה מה שהפך את שלושת סרטי "אינדיאנה ג'ונס" הראשונים לטובים כל כך. הגיבור תמיד מגיע לנקודת שפל שממנה הוא עולה ומנצח באמצעות תושיה ו/או קצת מזל. 

למשל, בסרט האחרון בסדרת "מת לחיות", העלילה סובבת סביב ברוס וויליס שמקבל משכורת על זה שהוא ברוס וויליס. הוא כבר לא ג'ון מקליין. הוא כבר לא שוטר רגיל שנאלץ להביס חבורת טרוריסטים גרמניים בהנהגת סוורוס סנייפ (כאילו ש"טרוריסטים גרמניים" זה לא מרושע מספיק), אלא הוא גיבור על בלתי מנוצח שיכול לקפוץ מגבהים מטורפים, לירות בגלים של חבר'ה רעים וכל זה עוד לפני הקפה של הבוקר. הקליפ הבא מראה את ברוס וויליס כשהוא מתנער ללא פגע מתאונת דרכים, גונב למישהו את האוטו ולא שם זין על חוקי הדרך ברוסיה.

"כביש הזעם" חוזר למתכונת הישנה והטובה. הדמויות בסרט הן כל דבר חוץ מבלתי-מנוצחות. הדמויות תמיד נראות על קצה גבול היכולת שלהן, תמיד צריכות לטפס למעלה מתוך הבוץ שבתוכו הן נמצאות (הן מטאפורית ולעתים הן מילולית).

המשכיות זה לא כזה חשוב

ב"כביש הזעם", מקס אומר בערך 20 מילים, וחצי מהן קשורות למכונית שלו, פורד פלקון משודרגת, שלטענתו היא האחרונה מסוגה. הוא מאוד רוצה את המכונית שלו חזרה, ולכן זה מבאס כשאנחנו רואים אותה נהרסת. אלא שגם בסרט השני בסדרת "מקס הזועם", "מקס הזועם: הלוחם בדרכים", המכונית נהרסת. לא ייתכן שמקס מצא מכונית חדשה, שהרי היא האחרונה מסוגה. אז איך הוא מצא אחת חדשה?

ככה נראה מתקן ליישור שיניים בעתיד.

ציר הזמן בסרטים קצת מוזר, כי בעוד שבסרט המקורי, האפוקליפסה עוד לא התרחשה, ב"כביש הזעם", ישנה כבר חברה פוסט-אפוקליפטית מבוססת, מה שאומר שמקס אמור להיות ממש זקן, אם הסרט אמור להיות הגיוני.

אלא שלאף אחד לא באמת אכפת מזה. אנשים מנסים ליצור תיאריות שמסבירות את היקום הזה בהיגיון, ויחד עם זאת, זה לא גורע ולא במעט מהחוויה של אנשים מהסרט. כי "כביש הזעם" מגלה לנו שלפעמים עדיף להציף לאנשים את הדמיון בשאלות ולמלא בעצמם את הפערים מאשר לנסות לבנות פאזל שלם שבו כל החלקים הגיוניים לחלוטין.

קחו למשל את "הנוקמים 2" (ומאוד נהניתי מהסרט, שלא תבינו לא נכון): יש בו חלקים שלא חשובים בכלל לעלילת הסרט עצמו, אלא הם רק קיימים בסרט כדי לפתוח את העלילה לסרטי ההמשך שצומחים מתוך "הנוקמים 2". למשל, סצנת התקף האפילפסיה במערת הג'קוזי של ת'ור הייתה מיותרת לחלוטין לעלילה של הסרט עצמו, אבל היא תהיה אינטגרלית ביקום הקולנועי של מארוול בסרט ההמשך של ת'ור (שכמו שאר הסרטים הקודמים בסדרה, עומד להיות ממוצע להחריד).

בדיוק כמו שכולם הלכו לצפות ב"שומרי הגלקסיה" למרות שלא היה שום רמז לדביבון מדבר ב"קפטן אמריקה 2" (למרות שכולם קיוו שיהיה דביבון מדבר. אוף), אין תמיד צורך להקריב את העלילה של סרט מסוים בשביל שהוא יתאים לעלילה הרחבה בדיעבד. אפשר לרקוד על שתי עוגות ולאכול את החתונה ולהשאיר אותה שלמה - פשוט צריך לעשות את זה בחוכמה.

אנחנו לא זקוקים להרבה הסברים

בעתיד יש מחסור חמור בפיגמנטציה.

בהמשך לנקודה הקודמת, קולנוענים לא צריכים לתת כל כך הרבה הסברים למה שמתרחש על המסך. הסיבה שאנשים שואלים שאלות היא כי הם לא מוקסמים מספיק ממה שקורה על המרקע. לאף אחד לא אכפת מהדיוק המדעי של החליפה של איירון-מן, כי כולם עסוקים מדי בלהשתאות מהסצנה.

אנשים שאלו המון שאלות אחרי "הנוקמים 2": "למה אולטרון נהיה רשע?"; "מה הקטע של החלומות האלה?" "למה ת'ור חוטף התקפי אפילפסיה בג'קוזים?". אבל אנשים לא שאלו את השאלות האלה בגלל שאכפת להם מהמדע שמאחורי הסרט, אלא כי פשוט לא היה להם מספיק אכפת מהדמויות כדי לא לשאול את השאלות האלה.

את החלק הזה "כביש הזעם" מצליח לבצע הכי טוב. לאף אחד לא אכפת איך נוצרה הקהילה הדיסטופית המוזרה הזאת בלב המדבר, או מה קרה שאימורטן ג'ו הוא שילוב בין גואל רצון לדארת' וויידר, או איך יצרו את המכוניות המוזרות הללו. את הדברים החשובים באמת מסבירים לנו: כמה שפיוריוסה רוצה להגיע ל"מקום הירוק" או שבמקום להראות איך נבנו את המכוניות, אנחנו מבינים לשם איזו מטרה הן נוצרו. במקום להסביר לנו את ה"איך", מסבירים לנו את ה"למה". וה"למה" יוצר אצלנו אכפתיות כלפי הדמויות. כי אנחנו בני אדם שמונעים מרגשות.

אז נכון, התסריט של "כביש הזעם" לא יזכה באוסקר הבא, וגם דניאל דיי-לואיס לא השתתף בסרט, אז לא יהיה שום פרס על משחק - אבל "כביש הזעם" הוכיח שעדיין אפשר לעשות סרט קיץ מבלי שהוא ירגיש כמו סרט הקיץ הקודם וסרט הקיץ הבא. אם עוד לא הבנתם, כאן זה החלק שבו אתם משתכנעים, מפסיקים לקרוא, ויוצאים לצפות ב"מקס הזועם: כביש הזעם" בקולנוע.