יום ראשון, 11 באוקטובר 2015

להציל את מארק וואטני: כש"אודיסאה בחלל" פגש את "שכחו אותי בבית"

חובב תיאוריות הקונספירציה שמקונן בתוכי לא הצליח שלא לתהות: האם נאס"א הסתירה מאיתנו עד לאחרונה את הסברה כי ישנם מים נוזליים על מאדים אך ורק כדי להקפיץ את היקף המכירות של סרטו החדש של רידלי סקוט, "להציל את מארק וואטני"? הצד ההגיוני והמיושב שבי רוצה להתנגד בתוקף ולהגיד שמדובר בצירוף מקרים ותו לא - אך לעתים המציאות עולה על כל דימיון. באותה נשימה יש לציין כי ייתכן ונאס"א השתמשה באותו שטיק לצורך קידום הסרט "2001: אודיסאה בחלל", כאשר היא הכריזה, זמן לא רב קודם לכן, שנקלטו אותות רדיו שייתכן ושודרו על ידי חיים מכוכב אחר.

בין אם נאס"א והוליווד חברות בקנוניה סימביוטית ובין אם לא, "להציל את מארק וואטני" (שאני עומד לכנות בשם "לבד על מאדים" - כשמו המתורגם של הספר "The Martian" מאת אנדי וייר - מעתה ועד סוף המאמר) הוא סרט מבריק, מרתק, מעורר השראה וראוי להיות דוגמה מצטיינת למדע הבדיוני העכשווי. מבקרי סרטים נפוחים יתרעמו מול ההכרזה על "לבד על מאדים" כיצירה חשובה ואיכותית לא פחות מיצירותיו הקודמות של רידלי סקוט בז'אנר המד"ב ("הנוסע השמיני", "בלייד ראנר" - אבני דרך קולנועיות), אולם סקוט שב מעשיית סרטים בינוניים למדי ("היועץ" ו"אקסודוס", שני סרטיו הקודמים, לא ראויים לתשומת לב באופן מיוחד) ומנצח על אפוס עתידני - ולא רחוק במיוחד - שמזכיר לנו את כישרונו בסוגת המד"ב.
"וואו. הם צדקו. באמת אין מה לעשות בעפולה."

מארק וואטני (מאט דיימון) הוא בדיוק כמוני וכמוכם - בחור רגיל שאוהב לא למות - אולם במהלך משימת "ארס 3" על מאדים, צוות האסטרונאוטים שלו נקלע לסופת חול שמאלצת אותם לנטוש את הבסיס ולשוב לכדור הארץ. במהלך הפינוי, מארק נפגע משברים שעפו לעברו - מה שמקשה על אנשים רגילים לא למות, והוא ננטש על ידי חברי הצוות שלו - מאחר וקרע בחליפת החלל של מארק הוא אינדיקציה די טובה למוות בחלל.

אבל סיפורו של מארק לא נגמר שם. הוא מחליט לא-להיות-מת, אלא לעשות כל שביכולתו כדי לחזור לכדור הארץ - איפה שיש דברים שמאפשרים לבני אדם שלא למות. הוא נעזר בכוח הרצון ובידע שלו בהנדסה ובוטניקה כדי לשרוד על כוכב שבו אחוז גבוה מהאנושות לא שורד. במקביל, הסרט עוסק בנאס"א - במנהלים, במהנדסים ובאסטרונאוטים שעושים כל שביכולתם כדי לתת למארק טרמפ חזרה הביתה.

בכס הבמאי, רידלי סקוט עושה כל שביכולתו כדי ליצור את התחושה כי מדובר במקרה אקטואלי, לא עתיד דיסטופי פוסט-אפוקליפטי שבו זומבים נלחמים במשחקי הרעב או ווטאבר. צורת הלבוש, הדיבור, המדיה והטכנולוגיה על כדור הארץ - כולם קיימים בעידן שלנו. רידלי סקוט מבקש מאיתנו להביט על סרט שעתיד להיות סרט אקשן עוד 30-35 שנה. רכבי החלל וחליפות האסטרונאוטים בסרט מבוססים על טכנולוגיות קיימות של נאס"א. אם לסכם, הסרט הוא מדע בדיוני הארדקור - מבוסס על מדע בשטח ומשרטט תמונת מצב ריאלסטית של מקרה אסון שעשוי להתרחש.

"מביך. כולנו לובשים אותו דבר."
מעבר לכך, "לבד על מאדים" הוא סרט יפהפה. כל סצנה על מאדים מצולמת באופן יוצא מן הכלל וגורם לקהל להרגיש כאילו הוא שם, תקוע על מאדים עם פופקורן ביד אחת וספרייט ענק בשנייה. הסרט מבקש מאיתנו להתפעל מהכוכב האדום - המקום שאנחנו עשויים לעבור אליו דירה. על אף המצוקה הברורה של וואטני, הסרט לא מפסיק להציג נוף מפעים סצנה אחר סצנה. "לבד על מאדים" הוא בין הסרטים ששווה לצפות בהם בקולנוע בזכות קנה המידה עוצר-הנשימה שלו.

יהיה זה מביך לכתוב ביקורת מבלי לציין את המשחק המצוין של מאט דיימון, שמביא כריזמה בלתי-מרוסנת לסרט. כל סצנה איתו מרתקת ומעבירה הזדהות, סקרנות והשראה באופן שנדיר למצוא בקולנוע של השנים האחרונות. מאט דיימון מגלם דמות אופטימית, שנונה ורבת-תושייה שמציתה בנו ולו לרגע, בצורה שקשה להתכחש אליה, את הכמיהה התמימה להיות אסטרונאוטים. ואם הסרט הזה יבעיר בילדים קטנים את התעוזה להפוך להיות מהנדסי-חלל ואסטרונאוטים, אז הוא ישרת את מטרתו נאמנה.

הסרט גם מורכב באנסמבל רחב של שחקנים מוכשרים אחרים (שרבים מכדי למנות) שמוכיחים את כוחם בדינמיקה המשעשעת והחכמה ביניהם. אך אף על פי שהסצנות על כדור הארץ מעניינות, הסצנות על מאדים מרתקות עוד יותר - העלילה החכמה של הסרט מעלה בנו את השאלה "מה הוא עומד לעשות מכאן?" בכל הנוגע לדמותו של מארק וואטני בכל שלב בסרט.

ואם כבר מדברים על עלילה חכמה - התסריט, מאת דרו גודאר (שחתום גם על הכתיבה המושחזת של הסרט "בקתת הפחד"), מצליח לתפוס את רוחו המקורית של הספר של אנדי וייר - חלק גדול מהבדיחות שבספר, השנינויות ומאפייני הדמויות עושה את דרכו לאקרנים באופן מהימן למקור. הסרט, באופן מפתיע ומלבב, עמוס בבדיחות חכמות ורלוונטיות שמעשירות את הסיפור ואת אופיין את הדמויות.

אם עליי לסכם, "להציל את מארק וואטני" (שמישהו יציל את התרגום של שם הסרט הזה) הוא סרט הקיץ הכי טוב שלא יצא הקיץ. הוא מציג מסר מעורר השראה, סינמטוגרפיה מהממת ועשירה, אחד מהגיבורים הראשיים הכי מוצלחים בשנים האחרונות, עלילת מד"ב שתהפוך לקלאסיקה מודרנית, תסריט חכם ונאמן למקור ופסקול דיסקו שמעשיר את הסרט - דבר שאיש לא ציפה לו. "להציל את מארק וואטני" ענה על כל הדרישות שלי ממנו והתעלה מעליהן בחן וקסם. "להציל את מארק וואטני" הוא סרט חובה לכל חובב מד"ב בדיוני מושבע, אך גם פשוט לכל מי שעולה בידו ללכת לקולנוע בתקופה הקרובה.

5/5

"חדר הבקרה" משנה את שמו ל"חדר ההקרנה"

הכרזה קצרה: הבלוג שלי, "חדר הבקרה", משנה את שמו ל"חדר ההקרנה" - משום שהפסקתי לעשות ביקורות על כל דבר אחר - והתמקדתי בביקורות סרטים. ומשום זאת, גמרתי אומר בליבי לעשות את השינוי חסר הערך הזה במותג האינטרנטי שלי. בדיוק כמו שאימפריית הרשת, גוגל, מיתגה את עצמה מחדש כ"אלפבית", כך גם הבלוג המחתרתי שלי (שעונה להגדרה הזאת אך ורק משום שאין לו אף קורא). אני בטוח שהכרזה זו עומדת להכות גלים בבלוגוספירה הישראלית ולשנות את פני העיתונות האינטרנטית אחת ולתמיד.

ואם כבר בהכרזות עסקינן, אז לידיעת קוראינו (היי, אמא) אספר כי אני עומד להתגייס למחלק הדיגיטל של גלי צה"ל, מה שיאפשר לי להקליד מילים באינטרנט תמורת משכורת צה"לית (ומשכורת צה"לית עדיפה על אף משכורת, יש להניח). ובנימה פחות סרקסטית, אני באמת מתרגש להיות חלק מגוף עיתונאי בסדר גודל של גל"צ, בייחוד כשהדבר הכי מפורסם שכתבתי הוא אוסף של סטטוסים מטופשים בפייסבוק.

אני אתחיל לתחזק את הבלוג הזה, שזכה להזנחה פושעת בגלל שטיפחתי בלוג אחר על חשבונו. אם זה מעניין מישהו מכם, צפו לביקורת שלי על סרט חדש שעלה לאחרונה לאקרנים וכבר זכיתי לצפות בו פעמיים וגם לביקורת על סרט אינדי משנת 2007. החלטתי לתחזק את האתר משום שאני זקוק למדיום בו אני אוכל לדווח על הסרטים הנהדרים שראיתי - והפסיכולוג אמר שזה פתרון בריא יותר מאשר לדבר אל אוסף בובות הפרווה שלי.

רות סוף,
עירד

יום רביעי, 17 ביוני 2015

"מקס הזועם: כביש הזעם" או: מה שוברי קופות צריכים ללמוד ממנו

אחר כך זה החלק הפחות מעניין, כשכולם מחליפים פרטי ביטוח.
כל המבקרים מריירים על "מקס הזועם: כביש הזעם", למרות התרגום הנוראי שלו לעברית - ובצדק גמור. הסרט החדש בסדרת "מד מקס" לקחה את הפורמולה המוכרת של שוברי קופות מודרניים וזרקה אותה מהחלון של האוטו, ישר אל תוך נקיק בלב מדבר פוסט-אפוקליפטי. אז איך זה שדווקא המשכון של זיכיון סרטים אוסטרלי מלפני 30 שנה הוא הדבר הכי מרענן הקיץ? מה הסרט הזה עשה נכון שכל השאר צריכים ללמוד ממנו? 

במבט ראשון, "מקס הזועם: כביש הזעם" הוא בסך הכל סיפור על דיסטופיה עתידנית שבה כולם לבושים כמו ליצנים הומלסים במדבר, לאף אחד אין "וייז" בטלפון, יש מחסור קשה בקרם לחות וכולם מאוד אוהבים לנהוג בלי שהם עשו תיאוריה (אף אחד שם לא נותן זכות קדימה לאף אחד, זה כאוס מוחלט). לעומת זאת, במבט שני, הסרט הזה מלמד ש...

הדמות בכותרת לא חייבת להיות הדמות הראשית


פסטיבל מידברן נראה אחרת השנה.
על אף שהסרט קרוי "מקס הזועם: כביש הזעם", הסרט היה צריך להיקרא "פיוריוסה: כביש הזעם". הבעיה היא שהשם של הדמות האלמונית הזאת לא יביא אנשים לקולנוע. ובכל זאת, "מאד מקס" מצליח להפתיע בכך שדמותו של מקס היא לא הדמות אליה אנחנו הכי מתחברים בסרט, אלא דמותה של שרליז ת'רון, פיוריוסה, הסגנית של הנבל הראשי שמורדת בו ונוסעת לעבר שממה-פחות-פוסט-אפוקליפטית (?).

הסיפור של פיוריוסה מעניין, ולמרות מה שאנשים עשויים להגיד, זאת לא בעיה בסרט - אלא החלק הכי טוב בו. אנחנו לא צריכים לראות את הסיפור של מקס הזועם, בגלל שכבר זכינו לצפות בו, בסרט אחד שנקרא "מקס הזועם". הסרט עושה עבודה טובה בכך שהוא לא מתמקד בהכרח בדמות שבכותרת של הסרט, כמו בכל סרט-גיבורי-על-אי-פעם, אלא מאפשר לדמות לקחת חלק בעלילה שלא מתמקדת בהכרח בו. הדבר הזה עוזר לבסס עולם בדיוני עשיר יותר.

גם מאחורי הקלעים זה נראה גדול מהחיים


מאחורי הקלעים של "כביש הזעם" (אני הולך לקרוא לזה "כביש הזעם" מעכשיו, כי זה קל יותר) גורמים לי לאושר. כדי שגם אתם תוכלו ליהנות, אני מצרף לינק ל-18 דקות של צילומים מאחורי הקלעים של הסרט.

אבל הם שכחו להוסיף שקע למוזיקה.
כל כלי הרכב המשוגעים הללו שמסוגלים לנהל מרדף במהירות 100 קמ"ש ממחישים את ההשקעה והייחודיות של הסרט הזה. קחו למשל את התועבה המתכתית הזאת, שנוסעת על זחלים במהירות 100 קמ"ש. ראשית, אנשי ההפקה הדביקו מעטפת של קרייזלר ואליאנט צ'ארג'ר על רכב מכרות, ולאחר שהם גילו שהרכב לא מצליח לנסוע במהירות 100 קמ"ש (כבר אמרתי שהרכבים האלה נסעו במהירות של 100 קמ"ש), הם החליפו את מנוע הדיזל שלו במנוע V8 עם קירור נוזלי.

נחמד לראות שאבי סינגולדה עדיין מופיע בעתיד הדיסטופי.
או קחו לדוגמה את המשאית, שהיא בערך הופעה ניידת בפארק הירקון, כולל מגברים, רמקולים ותופים שמנגנים רוקנרול לאורך כל המרדף. וכן, הגיטרה הזאת באמת יורקת אש.

כל זה הופך את "כביש הזעם" למרשים הרבה יותר. בייחוד בהתחשב בכך שהצילומים מאחורי הקלעים של "הנוקמים 2" נראים כמו חבורה של קוספליירים שעושים "כאילו" מול מסך ירוק. בעצם, זה בדיוק מה שהם עושים. כשחושבים על זה, "הנוקמים 2" זה פשוט סרט אנימציה באורך מלא עם קצת סצנות של אנשים מפוזרות פה ושם באמצע.

הדמויות יכולות להיות פגיעות ואנושיות


ראית איך הוא חתך אותי, הבנזונה?
אחת הבעיות הגדולות ביותר עם סרטי אקשן כיום היא שלאקשן אין יותר משמעות. בכל סרטי "רובוטריקים" מאת מייקל ביי (יימח שמו וזכרו), יש המון פיצוצים מקיר הרוס לקיר הרוס. אבל כמעט אף חלק באקשן לא משפיע על הדמויות או על העלילה. לעומת זאת, "מקס הזועם" זוכר מה הופך סרטי אקשן טובים לסרטי אקשן טובים. האקשן צריך להיות יותר מסתם יריות, מכות ופיצוצים (שזה גם במקרה השם של הסרט החדש של מייקל ביי. לעזאזל).

צריך להיות לנו אכפת מהגיבור, ולהאמין שבסצנה קיימת סכנה ודברים חשובים מונחים על הכף. זה מה שהפך את שלושת סרטי "אינדיאנה ג'ונס" הראשונים לטובים כל כך. הגיבור תמיד מגיע לנקודת שפל שממנה הוא עולה ומנצח באמצעות תושיה ו/או קצת מזל. 

למשל, בסרט האחרון בסדרת "מת לחיות", העלילה סובבת סביב ברוס וויליס שמקבל משכורת על זה שהוא ברוס וויליס. הוא כבר לא ג'ון מקליין. הוא כבר לא שוטר רגיל שנאלץ להביס חבורת טרוריסטים גרמניים בהנהגת סוורוס סנייפ (כאילו ש"טרוריסטים גרמניים" זה לא מרושע מספיק), אלא הוא גיבור על בלתי מנוצח שיכול לקפוץ מגבהים מטורפים, לירות בגלים של חבר'ה רעים וכל זה עוד לפני הקפה של הבוקר. הקליפ הבא מראה את ברוס וויליס כשהוא מתנער ללא פגע מתאונת דרכים, גונב למישהו את האוטו ולא שם זין על חוקי הדרך ברוסיה.

"כביש הזעם" חוזר למתכונת הישנה והטובה. הדמויות בסרט הן כל דבר חוץ מבלתי-מנוצחות. הדמויות תמיד נראות על קצה גבול היכולת שלהן, תמיד צריכות לטפס למעלה מתוך הבוץ שבתוכו הן נמצאות (הן מטאפורית ולעתים הן מילולית).

המשכיות זה לא כזה חשוב


ב"כביש הזעם", מקס אומר בערך 20 מילים, וחצי מהן קשורות למכונית שלו, פורד פלקון משודרגת, שלטענתו היא האחרונה מסוגה. הוא מאוד רוצה את המכונית שלו חזרה, ולכן זה מבאס כשאנחנו רואים אותה נהרסת. אלא שגם בסרט השני בסדרת "מקס הזועם", "מקס הזועם: הלוחם בדרכים", המכונית נהרסת. לא ייתכן שמקס מצא מכונית חדשה, שהרי היא האחרונה מסוגה. אז איך הוא מצא אחת חדשה?

ככה נראה מתקן ליישור שיניים בעתיד.
ציר הזמן בסרטים קצת מוזר, כי בעוד שבסרט המקורי, האפוקליפסה עוד לא התרחשה, ב"כביש הזעם", ישנה כבר חברה פוסט-אפוקליפטית מבוססת, מה שאומר שמקס אמור להיות ממש זקן, אם הסרט אמור להיות הגיוני.

אלא שלאף אחד לא באמת אכפת מזה. אנשים מנסים ליצור תיאריות שמסבירות את היקום הזה בהיגיון, ויחד עם זאת, זה לא גורע ולא במעט מהחוויה של אנשים מהסרט. כי "כביש הזעם" מגלה לנו שלפעמים עדיף להציף לאנשים את הדמיון בשאלות ולמלא בעצמם את הפערים מאשר לנסות לבנות פאזל שלם שבו כל החלקים הגיוניים לחלוטין.

קחו למשל את "הנוקמים 2" (ומאוד נהניתי מהסרט, שלא תבינו לא נכון): יש בו חלקים שלא חשובים בכלל לעלילת הסרט עצמו, אלא הם רק קיימים בסרט כדי לפתוח את העלילה לסרטי ההמשך שצומחים מתוך "הנוקמים 2". למשל, סצנת התקף האפילפסיה במערת הג'קוזי של ת'ור הייתה מיותרת לחלוטין לעלילה של הסרט עצמו, אבל היא תהיה אינטגרלית ביקום הקולנועי של מארוול בסרט ההמשך של ת'ור (שכמו שאר הסרטים הקודמים בסדרה, עומד להיות ממוצע להחריד).

בדיוק כמו שכולם הלכו לצפות ב"שומרי הגלקסיה" למרות שלא היה שום רמז לדביבון מדבר ב"קפטן אמריקה 2" (למרות שכולם קיוו שיהיה דביבון מדבר. אוף), אין תמיד צורך להקריב את העלילה של סרט מסוים בשביל שהוא יתאים לעלילה הרחבה בדיעבד. אפשר לרקוד על שתי עוגות ולאכול את החתונה ולהשאיר אותה שלמה - פשוט צריך לעשות את זה בחוכמה.

אנחנו לא זקוקים להרבה הסברים


בעתיד יש מחסור חמור בפיגמנטציה.
בהמשך לנקודה הקודמת, קולנוענים לא צריכים לתת כל כך הרבה הסברים למה שמתרחש על המסך. הסיבה שאנשים שואלים שאלות היא כי הם לא מוקסמים מספיק ממה שקורה על המרקע. לאף אחד לא אכפת מהדיוק המדעי של החליפה של איירון-מן, כי כולם עסוקים מדי בלהשתאות מהסצנה.

אנשים שאלו המון שאלות אחרי "הנוקמים 2": "למה אולטרון נהיה רשע?"; "מה הקטע של החלומות האלה?" "למה ת'ור חוטף התקפי אפילפסיה בג'קוזים?". אבל אנשים לא שאלו את השאלות האלה בגלל שאכפת להם מהמדע שמאחורי הסרט, אלא כי פשוט לא היה להם מספיק אכפת מהדמויות כדי לא לשאול את השאלות האלה.

את החלק הזה "כביש הזעם" מצליח לבצע הכי טוב. לאף אחד לא אכפת איך נוצרה הקהילה הדיסטופית המוזרה הזאת בלב המדבר, או מה קרה שאימורטן ג'ו הוא שילוב בין גואל רצון לדארת' וויידר, או איך יצרו את המכוניות המוזרות הללו. את הדברים החשובים באמת מסבירים לנו: כמה שפיוריוסה רוצה להגיע ל"מקום הירוק" או שבמקום להראות איך נבנו את המכוניות, אנחנו מבינים לשם איזו מטרה הן נוצרו. במקום להסביר לנו את ה"איך", מסבירים לנו את ה"למה". וה"למה" יוצר אצלנו אכפתיות כלפי הדמויות. כי אנחנו בני אדם שמונעים מרגשות.

אז נכון, התסריט של "כביש הזעם" לא יזכה באוסקר הבא, וגם דניאל דיי-לואיס לא השתתף בסרט, אז לא יהיה שום פרס על משחק - אבל "כביש הזעם" הוכיח שעדיין אפשר לעשות סרט קיץ מבלי שהוא ירגיש כמו סרט הקיץ הקודם וסרט הקיץ הבא. אם עוד לא הבנתם, כאן זה החלק שבו אתם משתכנעים, מפסיקים לקרוא, ויוצאים לצפות ב"מקס הזועם: כביש הזעם" בקולנוע.

יום שבת, 27 בדצמבר 2014

10 הסרטים הכי טובים שיצאו (ושראיתי) בשנת 2014

אני לא אוהב לדרג את הסרטים שצפיתי בהם. בדיוק כפי שאיני יכול לומר למישהו מהו הסרט האחד האהוב עליי ביותר, כך אינני מסוגל להגיד שיש סרט אחד השנה שסחף אותי יותר מכל סרט אחר. על אף שהרשימה הזאת בנויה מסרטים שאהבתי יותר ופחות, אני יכול לומר בבטחה שאלה 10 סרטים, שיצאו בשנת 2014, שטילטלו אותי, הניעו אותי בכיסאי, הצחיקו אותי, הפתיעו אותי, גרמו לי לבחילה ובעיקר - השאירו לי בפה טעם של עוד.

וויפלאש


את "וויפלאש" זכיתי לראות לפני חודש וחצי, חודשיים. רבים דיברו בשבחי הסרט הזה - ולא ידעתי עד כמה אותם אנשים צדקו. וויפלאש מורכב מעלילה פשוטה ומתומצתת שעוזרת שיוצרת דמויות מפותחות ומורכבות שניתן להתחבר אליהן בקלות. הופעותיהם של ג'יי. קיי. סימונס ומיילס טלר הן בין הכי טובות שנראו השנה, לפי דעת כל המבקרים והקהל. באופן כללי, הסרט הזה בנוי באופן מעורר הערכה והשתאות וכל אחד בהפקה עשה את מלאכתו נאמנה. הסרט הזה נכנס לעוד המון רשימות כמו זאת. ובצדק. אני לא אומר יותר מכך, אלא רק את המשפט הבא: אף פעם לא נפעמתי כל כך מסולו תופים כפי שנפעמתי בסרט הזה.

נעלמת

בשבחו של הבמאי דיוויד פינצ'ר אני לא צריך להכביר. האיש שאמון על חלק מיצירות הקולנוע הטובות ביותר של שני העשורים האחרונים (מועדון קרב, הרשת החברתית) עשה זאת שוב עם הסרט הזה. בן אפלק משחק אדם שנחשד ברציחתה והיעלמותה של אשתו, שמשוחקת על ידי רוזמונד פייק (שהולכת להפוך לכוכבת על בזכות התפקיד המופתי בסרט הזה). אין אף לא אחד שכפיו נקיות, אף לא אחד שלא נחשד בסרט הזה שמעביר את הקהל כל כך הרבה תהפוכות, כך שעד שהוא חוזר בסוף לאותה נקודה מתחילת הסרט, האנשים שיושבים באולם אינם אותם אנשים שהיו אז. הסרט הזה מינימליסטי וחסר מנוחה באופן שרק פינצ'ר יכול לו.


חיית לילה

"חיית לילה" היה הפתעה גמורה עבורי. לא ציפיתי למשחק כל כך טוב מג'ייק ג'ילנהול, אותו ילד מדוכא מסרט המד"ב שהפך לקאלט בקרב אימואים בני 15, "דוני דארקו". הסרט הזה מותח כל כך, אלים וחסר פילטרים - על סרט כזה בדיוק דיברתי כאשר אמרתי שישנם סרטים שגרמו לי לבחילה - ומכל הסיבות הטובות. למרות שאי אפשר שלא להזדעזע מהסרט הזה - שמציב במרכזו אדם שיעשה כל שביכולתו להשיג את הסקופ הטרי לפני כל שאר צלמי העיתונות הצהובה - הוא יחלחל לתוך נפשכם במידה שרק סרטים מעטים מסוגלים אליה.

אקס-מן: העתיד שהיה

אני לא חובב גדול מדי של סרטי אקס-מן. יש טובים מהם, ובטח יש גרועים מהם - אבל מביניהם, זה הטוב ביותר. אחרי הסרט הקודם בסדרה, "אקס-מן: ההתחלה", שהיה נהדר בפני עצמו, חוזר בריאן סינגר, שחתום על שני סרטי אקס-מן הראשונים, שזכו להצלחה, לכס הבמאי. בסרט יש כמות עצומה של שחקנים, מכל סרטי האקס-מן לדורותיהם, ובראשם יו ג'קמן בתפקיד וולברין (שמסוגל לשחק אותו מתוך שינה בשלב הזה). הסרט הזה מבדר ואפי בדיוק כמו שסרט קיץ מוצלח צריך להיות. הסרט יודע מהו, ויחד עם זאת לא מזלזל באינטליגנציה של הקהל. אני לא אסגיר שום דבר, אני רק אומר שיש סצנה שבה אחת מן הדמויות רצה בהילוך איטי, והסצנה הזאת לבדה ראויה להכניס את הסרט הזה לרשימה הזאת. למרבה המזל, הסרט מציע אף יותר ממה שניתן לבקש.

שומרי הגלקסיה

ואם כבר בסרטי קומיקס עסקינן - ובשנת 2014 ראינו יבול נאה של סרטים מסוג זה - אי אפשר שלא להזכיר את "שומרי הגלקסיה". הסרט הזה היה הימור רציני בשביל אולפני מארוול - וכל מי שאמר שהסרט צפוי להיכשל אכל את הכובע. אני לא יודע אם בשלב הזה אנחנו, הקהל, נצפה בכל מה שחתום בידי האולפנים האמורים, אבל הסרט הזה היה שווה כל פרוטה. כריס פראט נהפך בין לילה לכוכב בזכות הסרט הזה, בו הוא משחק עבריין בין-כוכבי בשם פיטר קוויל (אבל הוא מעדיף את הכינוי "סטאר-לורד") והוא חובר לעץ מדבר שיודע לעשות חיקוי ממש טוב של וין דיזל, דביבון "מורעל" שנשמע כמו בראדלי קופר וברברי חללי ושכירת-חרב עם עור ירוק. רואים? לא משנה מה מארוול יזרקו לעברנו, אנחנו נאהב את זה. ולמען האמת, מה יש לא לאהוב? הסרט הזה הוא בין הסרטים הכי מצחיקים שיצאו השנה, יש בו איזון ממש טוב בין האקשן, הקומדיה והרגש, והפסקול - אל תיתנו לי להתחיל לדבר על הפסקול הזה. פשוט תשמעו אותו בעצמכם.

קצה המחר

הנה סרט שנכנסתי אליו בלי ציפיות גבוהות מדי ונהפך לקלאסיקה בעיניי מיד בסופו - "קצה המחר". סוף סוף, סרט שהוא לא רימייק, לא סרט המשך, לא סרט הקדם, פשוט סרט טוב. טום קרוז מביא את כל הכריזמה שלו למסך בסרט הזה, שהוא מד"ב טוב מתחילתו ועד סופו. ל"קצה המחר" ניצבו לא מעט אתגרים - כאשר אתה יוצר סרט שעוסק בלחיות את אותו יום שוב ושוב, יש להיזהר שלא יהפוך לחזרתי ומשעמם. אבל הודות לבימוי נהדר, לא רק שהסרט לא משעמם, הוא תופס לופת אותך, באשכים, ישר מההתחלה ולא עוזב עד הפריים האחרון. הבמאי, דאג לימן, יצר אייקונוגרפיה ייחודית לסרט שעוזרת לקהל להתמצא במה שקורה. גם אמילי בלאנט, שאם הייתה מתחת לרדאר עד לאחרונה כבר אינה, נותנת הופעה מעולה - שזה קשה כאשר אתה עובד יחד עם פצצת כישרון כמו טום קרוז. הסרט הזה מרגיש כמו משחק מחשב - ובמובן הטוב של המילה. האכזבה היחידה שנחלתי מהסרט הזה היא שהוא לא הצליח בקופות, למרבה הצער. זה לא משנה את העובדה שכל מי שראה אותו וכל המבקרים חשבו שהוא מעולה. כי הוא באמת מעולה.

מלון גרנד בודפשט

מלך סרטי האינדי, ווס אנדרסון, ביים השנה סרט שגרם לכל ההיפסטרים לרטוט משמחה - ואני לא יכול להתכחש לעובדה, שגם אני חושב שהוא בין הבמאים המודרניים הכי מוכשרים כיום. הוא יצר אנסמבל מדהים של שחקנים (בערך כל שחקן שאי פעם עבד איתו) ואותם מוביל רייף פיינס בעוד הופעה כובשת. מדהים כמה סימפטיה אפשר לחוש כלפי אותו שחקן שגילם את וולדמורט ואת אמון גת ב"רשימת שינדלר". יש כאלה שיגידו שאנדרסון פשוט מלא במניירות מצועצעות, אבל האסכולה השנייה מעריכה את שפת הבימוי הייחודית, הסימטרית והרבגונית שניצבת במרכזו של כל אחד מסרטיו של אנדרסון, והופכת אותם לאייקוניים בין רגע. וגם העלילה לא לוקה, אפילו שמדובר בסרט מסוגנן כל כך. להיט האינדי הזה השתלם מאוד לאולפנים ולאנדרסון עצמו, שכן הוא נהפך לסרט הראשון שלו שזכה להרוויח מעל 100 מיליון דולר ברחבי העולם. הפופולריות המוצדקת של האשף הקולנועי הזה רק הולכת וגואה בזכות הסרט המופתי הזה. מומלץ לכל מי שעורג לאירופה הקלאסית או סתם לסרט טוב.

סרט לגו

ואם כבר מדברים על סרטים מצועצעים, "סרט לגו" הוא בהחלט כזה. תרתי משמע. גם בלהיט הזה יש לכריס פראט יד בדבר. הסרט הזה פשוט בליגה אחרת מכל סרט אנימציה אחר שיצא השנה. הוא חכם, מצחיק ופונה לכל הגילאים. אבל הכי חשוב - הוא כיף צרוף! אני לא יכול להדגיש מספיק כמה נהניתי מהסרט הזה. הוא יורה לעבר הקהל בדיחות בקצב שדורש צפייה חוזרת מצידו (ואתם יכולים להיות בטוחים שזה בדיוק מה שעשיתי). בעשרים הדקות האחרונות של הסרט יש גם חלק אמוציונלי שמעלה את רמת ההערכה שלי לסרט הזה שלב אחד למעלה. האנימציה גם היא חדשנית - על אף שמדובר באנימציית מחשב, ישבתי לאורך כל הסרט ותהיתי: האם מדובר בלבני לגו אמיתיות? הכל שם בנוי (תרתי משמע, עוד פעם) בצורה מושלמת, עד לפרט האחרון. אז יש שיטענו שזו פשוט פרסומת אחת ארוכה ל"לגו". כן, נו - אז מה? זו פרסומת ממש ממש טובה והיא ראויה לכסף שלי! 

רחוב ג'אמפ 22

בין "רחוב ג'אמפ 22" לבין הסרט הקודם ברשימה יש מן המשותף. שניהם בוימו על ידי אותם אנשים. כן, לפיל לורד וכריס מילר הייתה שנה עמוסה אך מוצלחת. אני זוכר שראיתי את רחוב ג'אמפ 21 בפעם הראשונה זמן קצר לפני שראיתי את ההמשך שלו, ושאלתי את עצמי, איך סרט המשך יכול להיות מוצלח כמו "רחוב ג'אמפ 21"? ותשובה קיבלתי. "רחוב ג'אמפ 22" הוא בין הסרטים הכי מצחיקים של השנים האחרונות. הכימיה המטורפת של צ'אנינג טייטום וג'ונה היל היא אבן היסוד של הסרט הזה, שמצחיק את הקהל עד שכואב בצד. האנרגיה והקצב של הסרט היא תוצאה של בימוי מצוין ותסריט מעולה. "רחוב ג'אמפ 22" הוא מטא-סרט: הוא כל כך מודע לזה שהוא סרט ולא פוחד להצביע על חוסר המקוריות של הוליווד, ועל אף שזאת בדיחה חוזרת, היא בכל זאת מצחיקה. חוץ מזה, לסרט יש את כתוביות הסיום הכי מצחיקות שאי פעם ראיתי.

מיתה טובה

נקנח בסרט ישראלי. השנה יצאו לא מעט סרטים ישראלים טובים - ולמרות ש"אפס ביחסי אנוש" ו"גט" ראויים לציון, אני חייב לתת את התואר ל"מיתה טובה". אני ציפיתי חודשים רבים לראות את הסרט הזה ולא חשתי אכזבה בכלל. הסרט הזה, על אף שהוא עוסק בנושא קשה, הצליח לגרום לי לצחוק לא פעם. זה צחוק מהול בעצב ואתה מרגיש רע על כך שאתה צוחק בגלל הסרט. ובכל זאת, הסרט נוגע ללב, בייחוד ברגעי הסיום שלו, וזאב רווח נותן בו הופעה מרשימה ואמינה באופן מפתיע. הסרט לא נופל באיכותו מאף כיוון - הוא מצולם נהדר, ערוך בקצב איטי אבל מושלם, משוחק נהדר על ידי קאסט של שחקנים רבי מוניטין ועוסק בסוגיה קשה בצורה מקורית, עדינה אבל בועטת - עד כמה שזה הגיוני. אני חושב שהסרט לא זכה לפופולריות הראויה לו, ואני באמת ממליץ עליו לכל מי שידע אובדן של בן משפחה מבוגר.

יום שבת, 16 באוגוסט 2014

מדריך הטרמפיסט ביוטיוב

ובכן, אני מצטער שלא יכולתי למצוא כותרת טובה יותר למאמר הזה, אבל אני מעוניין להמליץ על עשרה ערוצי יוטיוב שלפי דעתי חובה להירשם אליהם כמנויים. גולשי אינטרנט מנוסים וותיקים יודעים כבר כי הערוצים הכי מעניינים שקיימים היום לא נגישים דרך הממיר, אלא דרך הרשת. בין אם אתם מעוניינים בגיימינג, טיפוח ואיפור, בישול, גאדג'טים, מוזיקה, מערכונים קומיים או כל דבר אחר, יוטיוב כנראה מספק תוכן רב ואולי אף טוב יותר ממה שקיים היום בערוצי הכבלים והלוויין. גם חובבי סרטים יכולים ליהנות מערוצי יוטיוב שמתמקדים בקולנוע. הערוצים האלה אולי לא יעניינו כל אחד, וייתכן כי כבר שמעתם עליהם או שהנכם מנויים עליהם כבר כעת, אבל כל אחד ואחד מהם מעשיר את החוויה וההנאה שלי מקולנוע. להלן רשימת חובה לכל סינפיל (המשמעות של הביטוי היא "חובב קולנוע", ולא "בעל פטיש מיני לסינים", כפי שחלק מכם עלול לחשוב בטעות):

1. Jeremy Jahns
ג'רמי ג'אנס הוא ככל הנראה האזרח הראשון של ביקורות סרטים באינטרנט. הפרסונה מלאת ההתלהבות והאנרגיה שלו לא מאפשרת לאף אחד להשתעמם מהסרטונים שלו, והוא בעל קהל מעריצים אדוק ורחב. כל סרטון שלו גורף בממוצע חצי מיליון צפיות, שזה נתון לא רע. עוד דבר שמעניין בביקורות שלו הוא הדירוג שהוא נותן לסרטים. במקום לציין מספר על סקאלה, הוא נותן ציון מילולי בסגנון "שווה לקנות בבלו-ריי", "מהנה - אם אתה שיכור" או "חרא של כלבים". עובדה מעניינת: ג'רמי התחיל להעלות ביקורות סרטים ליוטיוב לאחר שהוא צפה במה שנחשב לאחד מהסרטים הכי מתועבים שנוצרו בשנים האחרונות, "רובוטריקים 2: הנקמה", יצירה, שמשום שטכנית צולמה במצלמה, נחשבת לסרט קולנוע.



2. Chris Stuckmann
כריס סטאקמן הוא ככל הנראה הטוען לכתר של ג'רמי. גם לו יש קהל מעריצים לא קטן, הוא עשוי להיחשב מאופק ומשעמם ביחס לאישיות המבדרת של ג'רמי. אבל גם הביקורות שלו מעניינות ומציעות פן מקצועי, מחושב ומנומק יותר מאשר של ג'רמי. כפי שחוות דעת שנייה לא יכולה להזיק, כך גם כריס סטאקמן. כריס נוהג לדרג סרטים כמו במבחנים אמריקאיים (A, B, C) ורק  לעתים רחוקות מקנה לסרט את הציון הנכסף A+. אתם יכולים להיות בטוחים שאתם עומדים לצפות בסרט מיוחד במינו אם כריס נתן לו את חותם האיכות שלו.



3. Screen Junkies
את הערוץ "סקרין ג'אנקיז" אתם ככל הנראה מכירים דרך סדרת סרטוני ה"Honest Trailers" שלהם, בהם הם משלבים קול רדיופוני יחד עם הומור וחוות דעת משעשעת על סרט שמוכר וידוע לציבור, כמו "אווטאר", "האביר האפל" ועוד רבים. מלבד הסרטונים האלה, סקרין ג'אנקיז מעלים תוכניות של פאנלים, בהנחיית האל רודניק, בהם כמה גיקים של סרטים דנים בסרטים שעתידים לצאת, סרטים שיצאו לאקרנים ואיך - לפי דעתם - ניתן לשפר את סרטי ההמשך שעוד לא נוצרו. עוד בערוץ: מהו סרט האקשן הכי טוב של שנות השמונים ומהם הרובוטים הכי טובים והכי גרועים בהיסטוריית הקולנוע.



4. CineFix
סינפיקס הוא אחד הערוצים הכי מגוונים ברשימה. בערוץ ניתן גם לראות טריילרים לסרטים שעתידים לצאת וביקורות סרטים עדכניות, אבל גם תכנים מקוריים יותר שמהווים הומאז' לקולנוע עכשווי. יש סדרה של סרטונים ביתיים שמחקים שוט-מול-שוט טריילרים וקטעים מתוך סרטים פופולריים, סרטוני אנימציה מצחיקים שמציגים גיבורי על ושאר דמויות הישר מתרבות הפופ וקליפים שהופכים סרטים לכדי משחקי מחשב בסגנון 8-bit.



5. Cinema Sins
גם הערוץ הזה בוודאי מוכר לחלקכם. סינמה סינס הוא ערוץ שמיועד לחובבי קולנוע, או לשונאי קולנוע - או אולי לשניהם. בכל אופן, הסרטונים המוצגים פה מאוד משעשעים שכן הם מתמקדים בפגמים של סרטים מפורסמים - החל מבעיות בהמשכיות, דרך חוסר הגיון עלילתי ועד לעצם התסכול של הקריין מכך שלא מתקיים לאפדאנס בסצנות בהן לאפדאנס הוא בהחלט מתבקש (כמובן, מי לא צפה ב"ספיידרמן" וחשב לעצמו, "נו באמת, זה מתבקש שמרי ג'יין תעשה לאפדאנס לגובלין הירוק בסצנה הזאת"). כמובן, אין לקחת את חטאי הסרטים ברצינות.



6. Clevver Movies
לא, זו אינה טעות הקלדה - ככה מאייתים את שם הערוץ. הערוץ הזה גם הוא מתקיים כערוץ עם ביקורות סרטים וטריילרים לרוב, אבל ערוץ זה מתפקד כמעט כמו ערוץ חדשות - מגישות החדשות מציגות את חדשות הקולנוע בצורה מאוד רשמית ואף מקיימות ראיונות עם כוכבי קולנוע גדולים בפרמיירות סרטים. כמו כן, הערוץ מציג רשימות של דמויות פופולריות מהקולנוע כגון "שבע בנות בונד הסקסיות ביותר", "שבעת הסרטים המטרידים ביותר" ועוד.



7. Fanboy Flicks
מארק מפאנבוי פליקס אוהב סרטים. ליתר דיוק, הוא אוהב סרטים גרועים. ליתר דיוק, הוא אוהב לצחוק על סרטים גרועים. פעם בכל כמה זמן, עולה סרטון חדש בו מארק מדבר על סרטים גרועים. חלק מהסרטים בהם הוא דן קיבלו מעמד של סרטי קאלט משום שהם כל כך נוראים בכל כך הרבה דרכים, כך שאי אפשר שלא לאהוב אותם. חלק מהסרטים אותם הוא מבקר הם באמת סתם חתיכות חרא שאי אפשר ליהנות מהן. אבל צורת ההגשה הקומית שלו, חסרת ההבעה, מצליחה לבדר, לא פעם ולא פעמיים.



8. How It Should Have Ended
How It Should Have Ended, או HISHE בקיצור, הוא ערוץ המכיל סרטוני אנימציה מצחיקים שמראים חורי עלילה בסרטים, כמו Cinema Sins, אבל בצורה ויזואלית וקומית יותר. וחלק מהסרטונים הוא סתם בדיחות נונסנס על אותם סרטים מפורסמים. כמו כן, ברוב הסרטונים מופיעים באטמן וסופרמן בבית קפה וצוחקים על הדמויות באותם סרטים. ובינינו, מי לא אוהב את באטמן וסופרמן?



9. Bobby Burns
בובי ברנז הוא נער בן 17 ועם ערוץ יוטיוב שצובר תאוצה בקצב מהיר, בעקבות הפרסום שלו של עריכה גאונית בין הסרט Frozen לבין סרט אימה. הסרטון צבר מיליוני צפיות ובובי זכה למנויים רבים. הוא מחווה את דעתו לגבי סרטים רבים, חדשים וישנים כאחד, וניכרת ההשפעה של ג'רמי ג'אנס על הילד. אולם בובי מעלה לערוץ שלו לא רק ביקורות, אלא גם סרטים קצרים שמשלבים טכניקות שהוא למד מצפייה בסרטים שונים. והוא מודה ללא היסוס כי הקולנוען האהוב עליו ביותר הוא קוונטין טרנטינו. באמת, אפשר להאשים אותו?



10. Belated Media
כפי שהשם מצביע, הערוץ ששמו בתרגום חופשי הוא "מדיה מעוכבת" מציע ביקורות לא-עדכניות, אולם מדוקדקות ואינפורמטיביות כמו שמבקרי סרטים מעטים מסוגלים להתבטא. לשם דוגמה, מייקל, בעל הערוץ, הוציא לאור סרטון ביקורת לגבי "ספיידרמן המופלא 2" לפני שלושה שבועות, בעוד שהסרט יצא לאקרנים בארה"ב בתחילת מאי. אבל אם אתם שוקלים האם לצפות בסרט שכבר יצא לVOD מזמן, הביקורות של מייקל הן הטובות ביותר שיש. כמו כן, אם אתם מעריצים של מלחמת הכוכבים והתבאסתם קשות מהטרילוגיה החדשה, מייקל מציע בכמה מהסרטונים קווי עלילה שונים ממה שנראו בסרט, שמרגישים נאמנים יותר לטרילוגיה המקורית והאהובה יותר.



11. Every Frame a Painting
אחרון, ובהחלט חביב - הערוץ הנ"ל מתמקד באספקטים הטכניים והאמנותיים של סרטי קולנוע כאשר הוא מתבונן בטכניקות שמזוהות עם קולנוענים ידועים ומציג בפנינו את החשיבות של סינמטוגרפיה מקורית ואינטליגנטית ועריכה חכמה על מנת לקדם את העלילה של הסרט ואת החוויה של הצופה. גיליתי את הערוץ הזה לא מזמן, אבל כל אחד מהסרטונים בו פוקח ומאיר עיניים. מומלץ בחום.

יום רביעי, 11 ביוני 2014

חדר ההקרנה: עמק הסיליקון



חדר ההקרנה: עמק הסיליקון

גיקי, מוזר, גאוני: הקומדיה החדשה של HBO דומה במאפייניה לדמויות המופיעות בה. לאחר סיום העונה הראשונה של "עמק הסיליקון", הנה ההתרשמויות שלי.

הסדרה "עמק הסיליקון" היא סדרה על הימורים. הימורים גבוהים. כבר בפרק הראשון, ריצ'ארד הנדריקס (בגילומו של תומאס מידלדיץ'), הדמות הראשית, נאלץ לבחור האם למכור את הפטנט שלו - מנוע כיווץ קבצים אוניברסלי משוכלל - תמורת 10 מיליון דולר או להשאיר את הפטנט ברשותו ולהקים על גביו פלטפורמה - וחברה מסחרית, בעזרת השקעה של 200 אלף דולר. מכאן העניינים רק מסתבכים.

עמק הסיליקון. התחלות צנועות.
"עמק הסיליקון" עשויה הייתה ליפול לתוך כל כך הרבה חורים של בנאליות וצ'יזיות, אבל במקום זה בחרה להראות את חדר המנועים של תעשיית ההיי-טק הקליפורנית, ולא להתמקד בגשר הפיקוד. היוצר של הסדרה, מייק ג'אדג' ("ביווס ובאטהד", "מהומה במשרד"), מתמקד בלחץ, במתח הנפשי, בלוח הזמנים העמוס, בחוסר האונים והבתוליות של הדמויות בתוך האתגר של יצירת חברה מסחרית. אם אתם מצפים לסדרה שדומה באופיה לסרטים דוגמת "נפלאות התבונה" או "הרשת החברתית", בהן הדמויות הראשיות מציירות, בהבזק של גאונות, נוסחאות וחישובים על זגוגיות של חלון, אתם צפויים להתאכזב. אם אתם מעוניינים בסדרה שדומה יותר למציאות המלוכלכת מאחורי התדמית הנוצצת של עולם המחשוב, אז "עמק הסיליקון" היא בשבילכם.

עוד בולען של בנאליות שהסדרה עלולה הייתה ליפול לתוכו, הוא הבור של "תיאוריית המפץ הגדול". זה לא סוד שאני מתעב את הסדרה של צ'אק לור - הדמויות שלה שטוחות וסטריאוטיפיות, הדמויות הנשיות הן בסך הכל כלי קיבול עבור התשוקה המינית של הדמויות הראשיות - אבל ייתכן כי החטא הכי גדול של "תיאוריית המפץ הגדול" הוא העובדה שהסדרה פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר של צופיה. הסדרה לא נוגעת, ולו במעט, בעולמם האמיתי של גיקים וחננות ובמקום זאת מחליטה שמה שמצחיק אנשים, ויגרום להם להאמין שהדמויות הן גיקיות, הוא רפרנסים תכופים לתרבות הפופ.

"עמק הסיליקון" הולכת לכיוון ההפוך. זה לא שאין הומור שירותים (למעשה, בפרק האחרון של העונה יש את בדיחת הזין הכי מצחיקה ששמעתי), אבל הוא כן מניע את העלילה. הדמויות מתייחסות למונחים טכניים, אבל משאירות את הדיוטות שבקהל בתוך העניינים משום שהעניין הרגשי של הדמויות למונחים הטכניים הללו הוא מה שמעורר את הסקרנות, העניין וההומור בסדרה. הסדרה גם מתייחסת לקלישאות של פאלו אלטו: החיפוש אחר אמני גרפיטי שיעצבו את החברה, הגילאים הצעירים שבהם אנשים מתחילים לעסוק בהיי-טק, התחרותיות והאגו ששזורים בתעשייה ומיליארדרים אקצנטריים.

בפאלו אלטו, סווצ'רטים זה קוד לבוש רשמי. עמק הסיליקון.
ובנוגע לדמויות נשיות: אני לא אכחיש שיש מחסור בדמויות נשיות ראשיות, אבל זה שיקוף של עולם המחשוב כפי שהוא מתנהל כיום. אבל בניגוד ל"תיאוריית המפץ הגדול", כותבי הסדרה לא מנסים לדחוף בכוח דמויות ראשיות שטוחות וחסרות דיאלוג אמין, אלא כותבים דמויות נשיות משניות, אבל שנונות לא פחות.

הסדרה "עמק הסיליקון" היא לא קומדיית מצבים רגילה - היא מבית HBO. HBO משתדלת שלא לזלזל בצופיה, וזה ניכר בהפקה של הסדרה. אין צחוק מוקלט, קיימת עלילה קוהרנטית שנרקמת דרך הפרקים, והצופים - ככל שהסדרה מתקדמת - מעורים, מתעניינים, מזדהים ואוהדים את הדמויות יותר ויותר. פרק הסיום של העונה ראוי לתואר "גרנד פינאלה" אני כבר לא יכול לחכות לעונה הבאה.

יום ראשון, 23 בפברואר 2014

חדר ההקרנה: בתוך לואין דיוויס


Inside Llewyn Davis Movie Poster



חידתי, פיוטי, יפהפה: "בתוך לואין דיוויס" הוא (עוד) סרט חובה של האחים כהן.

זמן: 1961. מקום: ניו יורק. כולם לבושים כמו היפסטרים. לואין דיוויס (אוסקר אייזק) הוא זמר פולק נודד שתקוע באותו מקום. הוא נע ונד מספה לספה, מנוטה חסד אחד לשני - מתוך מרדף עיקש אחר האפשרות הקלושה שהחלום שלו - להצליח בתור אמן סולו - יתגשם. הוא מתבשר על ההריון הבלתי צפוי של אשתו של חברו הטוב (לא בטוח למי שייך התינוק), הוא נוסע עד לשיקגו כדי לנסות למצוא אמרגן ומתמודד עם אב מנוכר. ונוסף על כל אלה, הוא צריך לטפל בחתול בית ג'ינג'י שברח באשמתו.

האחים כהן מעולם לא יצרו סרט שדומה לקודמו. אם פעם אחת הם עשו קומדיה, אז בפעם הבאה הם ירקחו דרמה מורטת עצבים. דרמה תקופתית באחת ומערבון בשנייה. כאלה הם האחים כהן. הפעם הם מציגים את יכולתם להיות אינטימיים ככל האפשר עם הקהל שלהם ועם הדמות הראשית. תצוגות משחק נפלאות מכל עבר נערמות כאן בעזרת שחקנים מעולים כמו ג'ון גודמן, קארי מוליגן וג'סטין טימברלייק (שרק ממשיך לצבור הערכה בקרב חובבי קולנוע על שום בחירת הפרויקטים האיכותיים בהם הוא משתתף ועל יכולת המשחק הגלומה בו). אוסקר אייזק הוכיח את עצמו בתור הימור משתלם ובתור אחד שיכול להחזיק סרט שלם על כתפיו. כנראה שהצעות עבודה רבות יצוצו בקרבתו בשנים הקרובות ואני בהחלט מצפה לראותו ביצירות נוספות.

מלנכוליה מהפנטת. "בתוך לואין דיוויס".
הסינמטוגרפיה בסרט מדהימה, כמו בכל אחד מסרטיהם של האחים כהן: גוון אפור ורך קיים בסרט ומקהה את החושים, אבל מעצים את החוויה בכל מובן אפשרי. גם המעברים בין הסצנות היו מיוחדים. מעולם לא חשבתי שאני אתן ציון לשבח על דבר כל כך שולי כמו עריכת מעברי סצנות, אבל האחים כהן מצליחים להצטיין גם במדור הזה.

הסרט הזה, כמו מרבית סרטי האחים כהן, הוא אלגוריה. לואין דיוויס הוא כמו אלבום הסולו שלו: כישלון. הוא הורס כל דבר שהוא בא במגע איתו, בין אם זה באשמתו ובין אם לא. לואין הוא, במובנים רבים, אנטי גיבור - הוא לא שונה מאיתנו באף מובן של רוממות רוח וגדלות נפש. אנחנו יכולים למצוא בדמותו הרבה מהבדידות שלנו, הפחדים שלנו והאכזבות שלנו - והאחים כהן בנו את הדמות הזו באופן מעורר הערצה. הקטעים בהם לואין שולף את הגיטרה ושר מתנהלים כמו מונולוגים קטנים באמצע הסרט - הם עוזרים לקהל להזדהות עם דמותם רבת הרבדים שיצרו האחים כהן שסובלת ממשבר זהות קשה במהלך הסרט - נושא זה, זהות, שב ועולה במהלך הצפייה. העלילה המעגלית של הסרט אף מייצרת תחושת אבסורד - מעיין גרסה ריאליסטית של "מחכים לגודו". הסרט מתרחש רק לאורך שבוע, אבל רוחב היריעה שלו מנפק לסרט חוסר תחושת זמן, בדיוק כפי שגיבורנו נסחף עם הזרם ולא מבחין בין יום אחד לאחר.

הפרויקט של רביבו: השנים המוקדמות
כעת ארצה לפנות לגולת הכותרת של הסרט - הפסקול. הו, אלוהים, הפסקול. הוא צרור שירים מצוין שגורם לכל אחד תכף ומיד להתאהב בז'אנר הפולק האמריקאי בגלל הביצועים הנוגים ומלאי הרגש שהשחקנים מפיקים ומגישים את השירים באותה מידת כישרון כמו את שורות הדיאלוגים שלהם. מיד רצתי להשיג את האלבום של הסרט - כי הוא כל כך טוב.

לסיכום, האחים כהן הגישו לצופיהם עוד יצירת מופת מתוך אהבה אמיתית לקולנוע - ואני יכול להישבע שניתן לחוש באהבת המקצוע הזאת בכל שוט ושוט. זה סרט מוזר, סרט שקשה לפענח במבט ראשון, אבל הוא כל כך אישי ומהודק היטב בכל האופנים, שקשה שלא לרצות להתרפק על הסרט הזה, לשקוע בו עוד פעם כדי לנסות לפצח את סודותיו. הסרט טומן בחובו הומור שחור, שמאפיין לרוב את סרטיהם של האחים כהן. האחים כהן בחרו הפעם לחגוג את הלאות שנוצרת בדרך לבריאתה של אמנות מופלאה. הם שבים להוכיח כי הם שניים מהבמאים המודרניים הכי טובים בעולם - אם לא הטובים ביותר. סרט לירי שלא יוצא מהראש ומהלב.

5 מתוך 5. יצירת מופת וקלאסיקה בהתהוות, שלפי הימוריי המצערים, לא תישא הביתה גביעי אוסקר באמתחתה.