חדר ההקרנה: איירון מן 3

חדר ההקרנה: איירון מן 3

זוג הסרטים "איירון מן" ו"איירון מן 2" גרמו למיליוני מעריצים ברחבי תבל להשתוקק לחליפת איירון מן משלהם. הסרט השלישי בסדרה הינו תפנית מהסגנון של שני הסרטים הקודמים בסדרה. אין זה אומר בהכרח שמדובר בדבר רע. היו תחזיות בנוגע לכך שהסרט מקבל נופך אפל יותר, "נולני" יותר - "האביר האפל סטייל. למזלנו, הם טעו.

רוברט דאוני ג'וניור האהוב על כולנו (אם אתם לא אוהבים אותו, כנראה שאתם מיזנתרופים מושלמים. כל הכבוד) חוזר לגלם בהצלחה רבה את הדמות הנלבשת עליו כמו כפפה, טוני סטארק - המיליארדר שעשה את הונו מתעשיית הנשק ולאחר שנשבה הוא משנה את דרכיו ובונה חליפת שריון כדי להביס אי-צדק באשר הוא. 

הסרט השלישי מתאר את הפיכתו של טוני סטארק משמוק הדוניסטי, מגלומני וציני לאדם אכפתי, מגלומני וציני. אנו מגלים את הרשע החדש, המנדרין (בן קינגסלי, שניתן לו תפקיד משני אבל כזה שגונב את ההצגה), שמעוניין - בתור חיקוי בין-לאדן מצועצע - להפיל את הציוויליזציה המערבית. 

הסרט השלישי שונה מקודמיו בכך שהוא מתרחש לאחר מאורעות "הנוקמים" והם באמת משפיעים על העלילה ומוזכרים בה. זה נחמד לדעת שדברים מחוץ לסרט זוכים להתייחסות. מה שהטריד את מנוחתי היא העובדה ש"מ.ג.ן" והנוקמים בכלל לא מתערבים במה שיכול להיות סכנה לארה"ב בפרט ולאנושות בכלל. משום מה, איירון מן צריך להגן על העולם לבדו. וזה קשה.

בסרט, טוני נאלץ להתמודד בכוחות עצמו עם הסכנה והאויבים שלו - בחלק ניכר מהסרט - ללא החליפה שלו. הדבר בהחלט מבליט את האספקט של האדם שבתוך המכונה ואת היכולות של סטארק לשרוד רק בזכות החוכמה שלו, ובעזרתו של נער קטן (שעושה תפקיד מצוין, מי שזה לא יהיה).

לא לדאוג, יש בהחלט הרבה חלקים מן הסרט שבהם החליפה משמשת במניע עלילתי חזק ופלטפורמה לכמה מסצנות האקשן הטובות יותר שנראו לאחרונה.

זה נחמד לראות דרך הסרטים את האבולוציה של החליפות: מהחליפה המגושמת שהוציאה את טוני מהשבי באפגניסטן בתחילת הסרט הראשון, דרך חליפת המזוודה בסרט השני, ועד שריון שמזדמן בעזרת המחשבה בסרט הנוכחי.

בתור דברי סיכום, איירון מן 3 הוא סרט קיץ סוחף, בעל עלילה חכמה ושורצת טוויסטים. הוא מרענן, מלא הופעות כריזמטיות של רוברט דאוני ג'וניור, גווינת' פאלטרו, גאי פירס, דון צ'ידל ובן קינגסלי (הופעה שעבורה לבד ראוי לשלם את מחיר הכרטיס). הוא שלם מאוד מבחינת סיום הטרילוגיה, ועם זאת משאיר פתח גמיש להכנסת סרט נוסף (עבור אלה שרעבים לעוד, ביניהם אני).

איירון מן 3 אמנם מקושט בקיטש מפעם לפעם וצפוי לעתים, אבל הוא גם בעל עומק ונותן לחליפות של איירון מן תפקיד יותר משמעותי ממה שהן שימשו קודם לכן. טוני סטארק עדיין שנון ומלא סטייל, החליפה עדיין מגניבה נורא - אבל הסרט בכל זאת שונה. ואתם תבחינו בזאת כשתצפו בו. רק הסוף ייתן לכם משהו לחרוק שיניים לגביו, והעובדה שהנוקמים לא הופיעו בסרט עדיין לא הגיונית, אבל איירון מן 3 נותן תמורה טובה לכסף כמעט בכל היבט.

4.5 מתוך 5. זו לא יצירת מופת, אבל זה סיום מושלם לטרילוגיה שכיף לצפות בה.

חדר ההקרנה: המאסטר

חדר ההקרנה: המאסטר

המאסטר הוא... (השלם את המשפט). העובדה היא, שאינכם יכולים להשלים את המשפט. כי ישנם כל כך הרבה דברים שהמאסטר הוא כן, וכל כך הרבה דברים שהמאסטר הוא לא (ביניהם, סרט מוצלח). איש לא יצליח לסכם לכם את העלילה של הסרט, משום שהיא כל כך מפוזרת ומורכבת מקטעים לא מובנים ולמען האמת - לא ממש מחוברים ביניהם. אין התפתחות עלילתית של ממש, אם צופים בסרט עד סופו.

הסרט נכתב ובוים על ידי לא פחות מאשר פול תומאס אנדרסון (מגנוליה, זה ייגמר בדם) ובו מככבים חואקין פיניקס (גלדיאטור, הולך בדרכי), פיליפ סימור הופמן (ביג לבובסקי, מאניבול) ואיימי אדאמס (פייטר, ג'ולי וג'וליה). הסרט הינו עבודה טובה מצד העוסקים במלאכה - חוץ מהתסריט המרושל שנכתב ע"י אנדרסון. הוא דווקא מסוגל לכתוב תסריט רציני, ליניארי וממוקד שמקיף בצורה רחבה מגוון דמויות בעוד שהוא שומר על גיבור ראשי (עיין ערך "לילות בוגי", "זה ייגמר בדם"), משום מה הוא בחר שלא. בתור סרט אווירה וקונספט, הסרט עושה עבודה מצוינת - בתור סרט אמיתי, ממש לא.

הרבה זמן לא ראיתי סרט שהרגשתי אליו כאלו תחושות מעורבות: מצד אחד, הבימוי, הצילום, המשחק והפסקול הינם בצדק בגדר "מאסטר-פיס", אבל אף לא אחד מאלה הצליחו להציל תסריט שנידון לאבדון. אם היסודות אינם איתנים, כל הסרט מתפרק.

"המאסטר" הוא לא אחד מטובי הסרטים של פול תומאס אנדרסון. אנדרסון אמנם שומר על סגנון הבימוי אליו הוא פנה בבימוי "זה ייגמר בדם" - שוטים ארוכים, לעתים דוממים, ומדהימים ביופיים. הוא שומר על בימוי שנותן לסרטים שלו נופך של מחזה - בשוטים הארוכים שלא נעים, ולעתים מכסים חדר שלם ונותנים אפקט של במה - אבל בהיקף יריעה רחב הרבה יותר. הוא גם שמר על יוצר הפסקולים שלו, ג'וני גרינוולד מ"רדיוהד" כדי לתת לסרט רובד דרמטי ומטלטל הרבה יותר. גם בסרט הזה הוא מדבר על יחסי אב - בן שמתקלקלים, אבל שום דבר לא מנע מהסרט הזה להיות אוסף של סצנות שלא קשורות זו לזו.

2.5 מתוך 5. סרט כל כך יפה ועם זאת, כל כך רעוע.

על קצה המחט: Mark Ronson & the Business intl.\Record Collection

על קצה המחט: Mark Ronson & the Business intl.\Record Collection

מארק רונסון הוא עילוי מוזיקלי. בלי שום ספק. ילד הפלא למשפחת רונסון העשירה בנה לעצמו שם של די.ג'יי עוד בנעוריו וסלל את דרכו אל דרגת מפיק- העל בה הוא מצוי כיום. הוא הוציא שלושה אלבומים, Record Collection הוא האחרון שבהם. בעוד שהאלבום הראשון נחל כשלון, השני דווקא הפיק כמה סינגלים מוצלחים במצעדי הפזמונים, משום שהכיל כמה מהקאברים המוצלחים שנשמעו (כמו Valerie ששרה איימי ויינהאוס וOh My God ששרה לילי אלן). האלבום השלישי, Record Collection, הוא יצירה שכולה מארק. כמו האלבום הראשון, הוא לא שר את רוב השירים, אלא מארח אמני פרינג' - אבל הוא בהחלט מנצח על הכל.

אם אפשר לתאר את Record Collection במילה אחת, היא תהיה: סינתטי. כל שיר מבוצע על ידי סינתיסייזרים ועריכת מיקסים לצד כלים אמיתיים. ההבדל בין מארק רונסון לשאר התעשייה, היא שבזכות הנסיון הקיים אצלו, לאחר שמיקסס בתור די.ג'יי מוזיקת פאנק, רוק והיפ-הופ, הוא יודע איך לסנתז מוזיקה בצורה הטובה ביותר. מקצבים רעננים ועושר הרמוני ממלאים את האלבום, וההתנהלות המדויקת של מארק רונסון בתוך האולפן ניכרת בשירים. אין הרבה אלבומים שבהם אני יכול להבחין בהפקה מוזיקלית יוצאת מן הכלל, אבל זה אחד מהם.

בל תחמיצו: The Bike Song ו Circuit Breaker, יצירה אינסטרומנטלית מלאכותית מעולה.

אפשר להריץ קדימה: Introducing the Business. שיר שנופל קצת כבד באמצע אלבום כל כך אנרגטי.

לסיכום: עבור אלה מכם שמאמינים שפופ עכשווי הוא סגנון מוזיקלי החג סביב האוטוטיון, מקצבים רפטטיביים ובאסים חזקים באופן מגוחך הבאים לחפות על הדלות היצירתית שבשירים, אתם צודקים לרוב. אבל מארק רונסון הוא מקרה אחר. לא רק שמארק רונסון יודע עם אילו אמנים כדאי לעבוד, הוא אמן דגול בפני עצמו. משום שהוא מצליח להיות מיינסטרים וייחודי בו זמנית, מתאים לכל פעם שבה אתם רוצים לשמוע שירים קליטים, בלי נקיפות המצפון על איכותם הירודה, תקשיבו לRecord Collection.

5 מתוך 5. כי אלבום כזה יוצא רק פעם בכמה שנים.

על קצה המחט: The Strokes\Comedown Machine

על קצה המחט: The Strokes\Comedown Machine

The Strokes הם אחת הלהקות האהובות עליי באופן אישי. אלבום הבכורה שלהם, Is This It, היה רב מכר ואפילו זכה להיות האלבום מספר שתיים בין 100 האלבומים הכי טובים בשנות האלפיים, לפי The Rolling Stone. האלבום בהחלט היה הדבר ממנו אגדות רוק נוצרות. גם שאר האלבומים שלהם היו מעולים, אם כי מעולם לא התעלו על המקור.

עכשיו מגיע Comedown Machine, שנראה כי לא המעריצים ולא הסטרוקס עצמם רואים בו כנקודת מפנה. האלבום פותח בשיר Tap Out, שמהווה חיקוי לפופ שנות השמונים. השיר הוא לא מנקודות השיא של האלבום. למעשה, מדובר רק בכמה נקודות אור בתוך אלבום של פופ רוק מן השורה. בהחלט שונה ממה שהמעריצים התרגלו אליו עד עכשיו - אלבומי רוק גראג' מצוין. האלבום, באופן גורף, לא תופס את האוזן, ואם שומעים אותו ברצף, קשה לעתים להבחין בין שיר אחד לשני. רק אם שומעים את השירים הטובים בנפרד, אפשר להבין את איכותם.

בל תחמיצו: 50\50, השיר הכי טוב של האלבום. One Way Trigger הוא גם שיר טוב.

אפשר להריץ קדימה: את רוב האלבום, לצערי.

לסיכום: הסטרוקס עשו עוד אלבום. לא ברור למה הם לא חיכו עוד כמה שנים כדי לאסוף עוד כל מיני חומרים כדי ליצור אלבום טוב באמת. זה אפילו לא נשמע כאילו הם נהנים לנגן את השירים הללו. האלבום חסר אנרגיה ומרגיש כאילו הוא מחווה אחת גדולה לסגנונות אחרים במקום להיות יצירה מקורית משלהם. במקום ליצור אלבום כיפי ובעל מקצבים חדשניים כמו קודמיו, Comedown Machine הוא אוסף של שירים שנשמעים דומים, מלבד שניים שמצילים אותו מלהפוך להיות מוזיקת רקע. אבל אני מאמין שהסטרוקס עתידים להפיק לקחים מהאלבום הזה, ולחזור עם אלבום טוב יותר. הרבה יותר.

2.5 מתוך 5. כי יש תקווה.

על קצה המחט: FIDLAR/FIDLAR

                        

על קצה המחט: FIDLAR\FIDLAR

FIDLAR הוא אלבום הבכורה של להקה שנושאת את אותו שם. איך הגעתי אליו? בדרך שאני מציע לכם לנסות: דרך כריכות האלבומים היפות ששירותי מוזיקה כמו Google music וiTunes משתמשים בהן כדי ליצור מראה של משתמש מוזיקה רבגוני ואנין טעם. לפעמים הם עוזרים.

ישר בהתחלה, בשיר Cheap beer, אנחנו נחשפים לרוח האלבום - שלא משתנה בכלל. השיר מתחיל בדיסטורשן גס של גיטרה חשמלית, ולמרות שהשיר מתנהל כולו בצרחות, הוא בכל זאת כיפי - זאת משום שבניגוד למטאל (אני לא אוהב מטאל, אני לא מאשים את מי שכן) הגיטרות נשארות בעלות מקצב טוב ולא זורעות כאוס כמו הקול של הסולן. 

Cheap beer הוא בין השירים האגרסיביים ביותר באלבום, שזה טוב בהתחשב במיקום שלו. הוא בעיטת הפתיחה, שייתכן שחלקכם תעדיפו לוותר עליה ויכול להיות שהיא דווקא תנעם (אפשר לומר "תנעם" על שיר כל כך מפוצץ?) לאחרים. השירים אחריו, Stoked and Broke, White on white, No Waves, Whore, מייצבים את האווירה הניהילסטית של האלבום, במילים שנשמעות כמו מישהו שיכור עם חוש קצב ממש טוב. אני מוכרח לומר שהאלבום נופל באמצע, בשירים Wake Bake Skate ו 5to9. הם מרגישים כמו מילוי אלבום, שזה אף פעם לא דבר טוב.

בל תחמיצו: Whore ו White on White. השירים הכי טובים באלבום, בעיניי.

אפשר להריץ קדימה: Wake Bake Skate ו 5to9. מילוי מקום.

לסיכום: FIDLAR יצרו אלבום שמכבד את מורשת הPאנק רוק האמריקאי. הם אמנם נשמעים כמו חבורה של נערי סקייטבורד, שתייני וודקה בליל שישי - אבל נערי סקייטבורד, שתייני וודקה בליל שישי מהוקצעים ביותר. אי אפשר שלא להשוותם לBlack Lips המנוסים מהם, שכן שניהם יוצרים אווירה צעירה וחסרת עכבות. אני צופה להם עתיד גדול. רק חבל שהם התעקשו על אלבום של 14 שירים, כאשר יש כמה שסתם סותמים מקום פנוי בדיסק.

4 מתוך 5. סולידי וכיפי. עם מספר שירים שיזמזמו לכם בראש אחרי כמה פעמים.

על קצה המחט: Pulp Fiction Soundtrack

על קצה המחט: Pulp Fiction Soundtrack

קוונטין טרנטינו ידוע בסרטיו רוויי הדם, האלימות, המחוות הקולנועיות והדיאלוגים המבריקים. הוא ידוע פחות כמי שיוצר אלבומי מופת. אולם מי שצפה בסרטיו יוכל להבחין בפסקולים הגאוניים שאופפים אותם. אני מחשיב את הפסקול של "ספרות זולה" (Pulp Fiction) לטוב ביותר.

טרנטינו הוא אחד הבמאים שיצרו סטנדרט חדש בקולנוע. הסרטים הלא-ליניאריים שלו, מלאי תרבות הפופ, יוצרים אווירה של סרט שהיית רוצה להיכנס אליו, אבל בוודאי שלא לחיות בו. אם רוויתם אושר מ"ספרות זולה", אתם תמותו על הפסקול. הפסקול הוא גרסת האודיו של הסרט, אפשר לומר.

ישר מההתחלה, לאחר סוף הדיאלוג בין פמפקין להאני-באני, מתחיל שיר הפתיחה של הסרט, Misirlou. הוא סוחף אותך לתוך הפסקול בדיוק כמו שהוא סוחף אותך לתוך הסרט. Misirlou, כמו שירים נוספים מתוך הסרט, הוא מוזיקת גלישה. טרנטינו מספר שהוא אוהב את הסגנון הזה, אבל לא מבין איך המוזיקה הזאת קשורה לגלישה. הוא מעדיף לחשוב על מוזיקת גלישה כעל "רוקנרול של מערבוני ספגטי". תודו שיש בזה משהו.

האלבום מורכב גם מדיאלוגים בין הדמויות. זוהי תוספת ברוכה שמאפיינת רבים מהפסקולים של סרטי טרנטינו (למעט הפסקול של "ממזרים חסרי כבוד"). Royale With Cheese, הרצועה השנייה באלבום, היא דיאלוג קלאסי בין ג'ון טרבולטה וסמואל ל. ג'קסון. אין ספק שטרנטינו אהב את הכתיבה שלו עצמו. ואפשר להבין למה. הדיאלוגים מהנים לא פחות מהשירים שהוא בחר בקפידה לתוך הסרט, רובם להיטים גדולים של שנות השבעים.

למהדרין הייתי ממליץ לקנות את מהדורת האספנים של הפסקול. אמנם ישנן רק עוד חמש רצועות נוספות, אבל כולן נהדרות, והאחרונה היא ראיון בן 15 דקות עם טרנטינו לגבי החשיבות של הפסקול בסרטיו בכלל, ובספרות זולה בפרט, ואיך המוזיקה קשורה לתהליך היצירתי שלו.

בל תחמיצו: קשה לבחור מתוך מבחר כל כך גדול של שירים נהדרים, אבל אני הולך על Misirlou ועל You Never Can Tell. 

אפשר להריץ קדימה: Bustin' Surfboards. העקב אכילס של האלבום. שיר גלישה שלא תופס את האוזן.

לסיכום: טרנטינו הוא מומחה למוזיקה בדיוק כמו שהוא אנציקלופדיה לסרטים. הוא יצר קוקטייל משובח של מוזיקה רגועה, מלהיבה ודיאלוגים שמושתלים בצורה חכמה בפסקול מופתי. האלבום, כמו הסרט, נע בצורה לא ליניארית. הוא לא קליע של רובה, אלא כשהוא רוצה להיות קליע של רובה. לפעמים הוא מעוניין לשכוך ולעתים הוא  מהווה זריקת אדרנלין. אלבום שמומלץ בעיקר למי שראה את הסרט, אבל לא רק. הם פשוט יהנו יותר.

5 מתוך 5. הלוואי והייתי יכול לתת יותר.