על קצה המחט: The Strokes\Comedown Machine
The Strokes הם אחת הלהקות האהובות עליי באופן אישי. אלבום הבכורה שלהם, Is This It, היה רב מכר ואפילו זכה להיות האלבום מספר שתיים בין 100 האלבומים הכי טובים בשנות האלפיים, לפי The Rolling Stone. האלבום בהחלט היה הדבר ממנו אגדות רוק נוצרות. גם שאר האלבומים שלהם היו מעולים, אם כי מעולם לא התעלו על המקור.
עכשיו מגיע Comedown Machine, שנראה כי לא המעריצים ולא הסטרוקס עצמם רואים בו כנקודת מפנה. האלבום פותח בשיר Tap Out, שמהווה חיקוי לפופ שנות השמונים. השיר הוא לא מנקודות השיא של האלבום. למעשה, מדובר רק בכמה נקודות אור בתוך אלבום של פופ רוק מן השורה. בהחלט שונה ממה שהמעריצים התרגלו אליו עד עכשיו - אלבומי רוק גראג' מצוין. האלבום, באופן גורף, לא תופס את האוזן, ואם שומעים אותו ברצף, קשה לעתים להבחין בין שיר אחד לשני. רק אם שומעים את השירים הטובים בנפרד, אפשר להבין את איכותם.
בל תחמיצו: 50\50, השיר הכי טוב של האלבום. One Way Trigger הוא גם שיר טוב.
אפשר להריץ קדימה: את רוב האלבום, לצערי.
לסיכום: הסטרוקס עשו עוד אלבום. לא ברור למה הם לא חיכו עוד כמה שנים כדי לאסוף עוד כל מיני חומרים כדי ליצור אלבום טוב באמת. זה אפילו לא נשמע כאילו הם נהנים לנגן את השירים הללו. האלבום חסר אנרגיה ומרגיש כאילו הוא מחווה אחת גדולה לסגנונות אחרים במקום להיות יצירה מקורית משלהם. במקום ליצור אלבום כיפי ובעל מקצבים חדשניים כמו קודמיו, Comedown Machine הוא אוסף של שירים שנשמעים דומים, מלבד שניים שמצילים אותו מלהפוך להיות מוזיקת רקע. אבל אני מאמין שהסטרוקס עתידים להפיק לקחים מהאלבום הזה, ולחזור עם אלבום טוב יותר. הרבה יותר.
2.5 מתוך 5. כי יש תקווה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה