חדר ההקרנה: 500 ימים עם סאמר

חדר ההקרנה: 500 ימים עם סאמר

אם מישהו שאתם מכירים מסרב לראות את "500 ימים עם סאמר" או שאינו ממליץ על הסרט, תדעו שאתם מדברים עם אדם מאוד ציני שאיבד את הרומנטיקה והתמימות בחייו.

"500 ימים עם סאמר" הוא הצדעה לאהבה. אהבה שונה, קסומה - אהבה שלוקחת יותר ממה שהיא נותנת ובכל זאת מעלה חיוך על פנייך בכל פעם שאתה נזכר בה בגלל שהיא הייתה, לרגע אחד, כל מה שרצית היא תהיה. וסאמר פין (זואי דשנל) היא האהבה הזו.

טום הנסן (ג'וזף גורדון-לוויט) הוא רומנטיקן חסר תקנה שעובד בחברה שמנפיקה כרטיסי ברכה. הילדות המלנכולית-במקצת שלו לימדה אותו שהוא לעולם לא יהיה מאושר עד שלא ימצא את "האחת" (זה, ילדים, נקרא "החפצה"). ובצורה נאיבית מתאהב על המקום בסאמר, המזכירה החדשה במשרד. "רכבת ההרים" הרגשית עליה הוא עולה, מלאה בסיבובים של מוזיקת אינדי פופ-רוק, לולאות-360 של קיטש חינני וירידות תלולות של דיכאון.

כל אחד יכול למצוא בעצמו את טום. או את סאמר. יהיחסים בין המינים התהפכו. סאמר לא מחפשת מערכת יחסים רצינית, והיא מבהירה זאת לטום. היא מחפשת משהו סתמי. טום, לעומת זאת, מעוניין למצוא איפה הוא וסאמר נמצאים במערכת היחסים שלהם. כמו שסאמר ניסחה זאת מצוין במשפט מדויק מתוך הסרט:

-טום, אנחנו כמו סיד וננסי כבר במשך חודשים

-סאמר, סיד דקר את ננסי - בסכין מטבח, שבע פעמים. היו לנו מחלוקות אבל אני לא חושב שאני סיד וישס.

-לא, אני סיד!

-אה, אז אני ננסי?

אני חושב שלכל אחד יש את ה"סאמר" שלו: מישהי מתוקה שאוהבת מה שהוא אוהב, שפותחת את העולם הסודי שלה רק בפניו, שפוני ה"סיקסטיז" שנח על המצח שלה מסוכך על עיניים יפהפיות. אבל סאמר היא גם הבחורה שלעולם לא נשיג. ושאם נתקרב יותר מדי, נישרף.

"500 ימים עם סאמר" הוא מערכת יחסים שכולנו נתקלנו בה. אבל ההצגה שלה היא מה שמעניין. התסריט הקולע של מייקל וובר וסקוט נוסטאדטר נותן דיקונסטרוקציה לכל הז'אנר של קומדיה רומנטית .הנונליניאריות של הסרט נותנת לקהל לחשוב בכוחות עצמו ולהבין יותר טוב את השלבים במערכת היחסים של סאמר וטום כאשר הוא מחבר ביניהם.

ההבדל בין ציפייה למציאות. "500 ימים עם סאמר"

הסרט גם שונה בכך שהוא קורץ לקהל בנושא של "חלום אל מול מציאות": ישנן שתי סצנות המוצגות אחת לצד השנייה: באחת ישנו הדמיון של טום והציפייה שלו כיצד ישתלשלו האירועים ומנגד מוצגת המציאות כפי שקרתה באמת. ומי מאיתנו לא חווה את זה?

הכימיה בין זואי דשנל וג'וזף גורדון-לוויט בהחלט טובה. שני השחקנים הנהדרים מעוררים הזדהות ואני לא יכול שלא להחמיא לליהוק המצוין.

"500 ימים עם סאמר", כמו שנאמר בסרט עצמו, הוא סיפור על אהבה - לא סיפור אהבה. התסריט שנון ("קראתי לחתול שלי על שם ספרינגסטין." "אה, מה השם שלו?" "ברוס."), הסיפור מקורי אך מוכר וכולם מתאהבים בסאמר. אז מה יש לא לאהוב? "500 ימים עם סאמר" הוא אודה מתוקה-מרירה לאהבה תמימה שאומרת שזה בסדר לשקוע לדיכאון, להתאהב עד מעל הראש ולאבד את העשתונות בגלל אדם מיוחד. זה שינוי מאוד רצוי מהעולם הציני בו אנו חיים.

5 מתוך 5. סיפור שהוא אהבה צרופה, אבל לא סיפור אהבה.

חדר ההקרנה: גטסבי הגדול

חדר ההקרנה: גטסבי הגדול

ובכן, הסרט "גטסבי הגדול" יצא, ידידי.

באז לורמן, האבא של "מולאן רוז'" ו"רומיאו ויוליה" הוציא תחת ידו עוד סרט מפואר, "גטסבי הגדול". ההבטחה של הסרט הייתה גדולה: דיקפריו בתור המיליונר המסתורי יחד עם שלל כוכבים נוספים בעיבוד מרהיב לספר של פיצג'רלד. ובכן, הנ"ל נכון לחלוטין. אבל התוכן חסר.

טובי מגוויר מגלם את ניק קראווי (Carraway = care away) בן למשפחה אמידה מהמערב התיכון בא לחפש הזדמנויות חדשות בניו יורק, העיר הגדולה. הוא מתגורר בלונג איילנד בשכנות לאריסטוקרט המסתורי, ג'יי גטסבי. בצד השני של המפרץ גרה בת דודתו של ניק, דייזי ביוקנן (קארי מוליגן), שנשואה לשחקן הפולו (במקור פוטבול) טום ביוקנן (ג'ואל אדגרטון). טום שייך למשפחה עשירה מאוד, וכך מממן אחוזה יפהפייה עבורו ועבור אשתו. יום אחד ניק מוזמן לאחת מהמסיבות הראוותניות שעורך גטסבי בכל סוף שבוע. הוא, לעומת רבים ממוזמניו של גטסבי, דווקא כן זוכה להכירו פנים מול פנים. הוא מבקש מניק לארגן פגישה עם דייזי. כך מתגלה לנו הקשר של דייזי וגטסבי מעברם. הם היו מאוהבים, ונראה שזה לא השתנה, על אף שחייהם כן.

משם העניינים מתגלגלים מהר מאוד לתהום הרסנית. אני לא מתכוון להרוס עבורכם את הספר (רק אומר שהוא מומלץ מאוד לקריאה), אך אומר שהבסיס של פיצג'רלד מאוד איתן ולכן משאיר משהו עבור השחקנים לעבוד איתו כשהם מזגזגים בין טקסט מקורי מצוטט לבין שורות ממולאות שנכתבו עבור הסרט. הטקסט שאינו לקוח מהספר אינו שנון או ייחודי, אבל עושה את העבודה. 

באז לורמן הורה לשחקניו לשחק בצורה מוגזמת במידה, דבר שבהחלט לא היה לרוחי. בעיניי, טקסט כה שונה וארכאי דורש הגשה אמינה עבור הזדהות עם הדמויות, ולעומת זאת הוא דווקא יצר ניכור מסוים בין הקהל לדמויות. דיקפריו התמודד עם התפקיד שלו בצורה טובה מאוד, למרות שהוא הצטרך לומר "ידידי (Old sport)" יותר מפעם אחת במהלך הסרט. לא הייתי רץ ואומר שזו בין הופעותיו הטובות ביותר, אך הוא בהחלט עושה צדק עם דמותו של גטסבי. 

אהבה אסורה. מוליגן ודיקפריו.

גם ג'ואל אדגרטון מספק הצגה טובה בתור המניאק הבוגדני ביוקנן.

קארי מוליגן דווקא לא משכנעת בתור האישה המשגעת את גטסבי אחריה, על אף הכימיה הטובה ביניהם. 

טובי מגוויר מצליח, כמו בכל סרט אחר שלו, להרוס את התפקיד של ניק קראווי. כל אחד היה יכול לשחק אותו. וזה בהחלט חבל שאת התפקיד החשוב של המספר, שמעביר לנו את הטרגדיה שבסיפורו של גטסבי, קיבל  לידיו שחקן כה גרוע.

הפקת הסרט היא בהחלט תענוג לעיניים. המסיבות הראוותניות הן משהו מיוחד בעיצובן המודרני ויחד עם זאת ישן. שנות העשרים מעולם לא הרגישו כל כך כמו MTV. ולמען האמת, השליש הראשון של הסרט, יחד עם הפסקול המודרני (שמשלב ראפ, פופ וג'אז), בהחלט נראה כמו קליפ ארוך של MTV. ישנם כאלו שזה יקסום להם, וכאלה שיתעצבנו מכך, כמוני. גם איזון הסאונד לא היה טוב. לעתים הפסקול עלה בצורה צורמת על הדיאלוגים וגרע מן הסצנות במקום להעצימן.

אחרי השליש הראשון - שהינו שילוב של מוזיקה מודרנית והבהובים חוזרים ונשנים במסיבות הפאר שמשווה לסרט גוון קקפוני של טריפ אסיד - ישנו שאר הסרט שרווי בעירוב של רגעים משמימים ומעניינים כאחד. בשלב מסוים, כל הקהל הרגיש כאילו היה אפשר לקצץ בחלקים מן הסרט ובכל זאת לא לגרוע ממנו. 20 דקות פחות היו עושות פלאים לקצב של הסרט, שנופל לא פעם.

"גטסבי הגדול" נושא בתוכו מסר ונושא. את המסר, על הון ישן וחדש, ועל החלום האמריקאי, הסרט לא הצליח ממש להעביר, וחסר בחלקים סימבוליים. דווקא את הנושא, אהבתו הטהורה של גטסבי לדייזי והדרכים בהן ניסה להגיע אליה, הסרט מעביר מצוין. גטסבי הגדול הוא שואו ענקי, ולמרות שהוא לא עושה צדק עם הטקסט של פיצג'רלד, הוא מלא מעוף ויזואלי. אמנם הסרט אינו בשום פנים ואופן הסרט הגרוע ביותר של הקיץ, אבל הוא האכזבה המרה ביותר. הוא סרט מרהיב, עם קמצוץ משמעות ועם סוף טרגי שדווקא כן משאיר אותך חושב ומרגיש.

3 מתוך 5. אל תבואו עם ציפיות, רק עם תיאבון למופע שעשועים.

על קצה המחט: Maroon 5\Overexposed

על קצה המחט: Maroon 5/Overexposed

עד עכשיו ביקרתי בעיקר אלבומים שמהם נהנתי. בגלל שאני, בתור מבקר שאינו תלוי באף גוף, לא חייב לסקר אף אלבום - רק את אלה שאני מעוניין לסקר. אז הנה, אלבום מחורבן. ממש מחורבן.

Overexposed הוא אלבומם הרביעי של מארון 5. הלהקה ידועה בזכות הלהיטים שהיא פולטת בצורה כמעט אינסטטיקטיבית, הם מצאו את הנוסחה המושלמת למה שנערות בנות 12 אוהבות לשמוע. עכשיו, אני לא רוצה לומר זאת יותר מדי בקול רם - אבל גם אני הייתי ילדה בת 12 (לא באופן מילולי, אלוהים!) - אני הייתי מאזין לGlee, היי סקול מויזיקל ושאר הדברים שבנות מצווה שומעות (בד"כ הן מקשיבות לזה גם כשהן גדלות). מארון 5 הם היוצאים מן הכלל משום שהם, לעומת השאר, נשארו הגילטי פלז'ר שלי: אני עדיין עומד על כך שהאלבום הראשון שלהם, Songs About Jane, הוא בגדר אלבום טוב מאוד שמשלב פופ ובלוז בצורה נהדרת וגם שני האלבומים שבאו בעקבותיו אינם נזקי שמיעה כמו רוב אלבומי ז'אנר הפופ העכשווי.

כעת מגיע האלבום Overexposed. העטיפה היפה שלו מייצגת לחלוטין את כל מה שהאלבום מכיל: יורוטראש יבש ותפל, שלא תוכלו להבדיל בין פיסת שיר אחד לשני, והצבעים (כלומר הבאסים) העזים שנפלטים ממנו מטשטשים את העובדה שהוא לא מכיל אפילו שיר אחד טוב. וכן, כמו על העטיפה, האלבום באמת גורם לכם לרצות להקיא.

האלבום נפתח בשיר Payphone, שיר אהבה. כמו בכל אלבום שלהם, מארון 5 בד"כ ידברו על אהבה על כל צדדיה הקיטשיים. אבל אם בקיטש שלהם היה נטוע רגש בעבר, כעת כולו נעלם לכדי גבבה של 80% פזמון ו15% ראפ, וקורט מילים באמצע. עכשיו את הנוסחה הזאת הם העתיקו אל שאר השירים באלבום (מינוס הראפ). אם תצליחו לומר לי שם של שיר אחד מהאלבום שאינו סינגל, ברכותיי.

בל תחמיצו: אני לא מאמין שאני אומר את זה: אין שיר אחד באלבום הזה ששווה שמיעה. אם לא הייתם שומעים על האלבום הזה בחייכם, הם היו טובים יותר במקצת.

אפשר להריץ קדימה: אפשר פשוט שלא להשמיע. זה מה שאפשר.

לסיכום: אח, זה כל כך כיף לכתוש אלבום מחורבן שכזה. אבל אני חייב לומר, מארון 5 הרימו לי ממש טוב להנחתה הזו. ככל הנראה, מישהו במשרדי חברת התקליטים Octane (המפיקים של מארון 5) החליטו שהאלבומים שלהם מתבלטים יותר מדי בנוף החדגוני של הפופ הסינתטי והחליטו לעשות את הבלתי-יעשה: להפוך את האלבום האחרון שלהם ליצירה חסרת כל נשמה, גוף או ערך מוזיקלי כלשהו. אל תקנו את האלבום הזה בשום פנים ואופן, כי הוא לא שווה את הכסף שהרווחתם ביושר (או שגנבתם, אני לא שופט אתכם) ואם כבר קניתם, אז אני ממש מקווה עבורכם שיש פתק החלפה.

0 מתוך 5. לא הייתי בטוח אם הניקוד שלי מתחיל מ0 או 1. עכשיו אני בטוח.

על קצה המחט: Everything Everyting\Arc

על קצה המחט: Everything Everything\Arc

Everything Everything שונים מכל דבר ששמעתם. המוזיקה שלהם לא עובדת לפי שום נוסחה: בית הוא לא באמת בית, פזמון הוא לא באמת פזמון. אז מה הם? הנאה צרופה.

Everything Everything הם להקת רוק אינדי, פופ אינדי, ארט רוק בריטית שנוסדה ב2007. הלהקה עדיין לא צברה תאוצה ועדיין לא ידועה במיינסטרים. Arc הוא אלבומם השני, אחרי Man Alive מ2010. 

הלהקה מורכבת מג'ונתן היגס, ג'רמי פריצ'ארד, מייקל ספירמן ואלכס רוברטשאו. היגס, הסולן של הלהקה (הבחור משמאל למעלה), ניחן בקול מצוין ורחב טווח, כאשר הוא מנווט בשירתו בין קול חזה לפלצט בצורה מדהימה.

המקצבים המורכבים וההרמוניים שלהם בתחילת האלבום הופכים ונהיים פשוטים יותר ויותר ככל שהאלבום מתקדם, אולם איכותו לא נמוגה. זהו סוג של תהליך שהלהקה מעוניינת שהמאזין יעבור, כחלק ממהות האלבום. בכך הבחנתי רק בשמיעה שלישית של האלבום. קשה לבחור נקודות חולשה לאלבום הזה, שמצטיין במקוריות ורעננות.

בל תחמיצו: Cough Cough, הסינגל הראשון מתוך האלבום, והשיר הראשון מתוכו. סוחף ומסחרר. מעלה את הדופק בכל פעם ששומעים אותו

אפשר להריץ קדימה: Arc. קטע מעבר באלבום שדווקא לא ברור לי למה הוא שם. אולי זה נעלה ממני, ואולי הוא אמור לחלק את האלבום לשניים, משום שהוא נמצא בחצי האלבום - אבל הוא די מדכא את האלבום.

לסיכום: Everything Everything הם לא להקה רגילה. הם אמנם מוכנסים לז'אנרים מוכרים, אבל יצרו תת-ז'אנר משלהם. הם נשמעים מדהים והם יוצרים מוזיקה חכמה, כמו שהיא רגישה. אם אתם רוצים משהו שונה, משהו שלא שמעתם בעבר - ממש סגנון מוזיקלי חדש - Arc ממש משבילכם. אבל עליי להזהיר, המוזיקה הזו אינה בשביל כולם: חלק ממי שהשמעתי לו את האלבום אמרו שהם לא ממש מתחברים למוזיקה ולעתים הם ציינו שהיא עצבנה אותם.

5 מתוך 5. אולי זו סטייה אישית שלי, אבל Arc גורם לי להתאהב בו כל פעם מחדש.

חדר ההקרנה: מטאל ג'אקט

חדר ההקרנה: מטאל ג'אקט

זוזו הצידה, "התפוז המכני" ו"הניצוץ": מטאל ג'אקט הוא הסרט הטוב ביותר של סטנלי קובריק (אולי חוץ מ"אודיסיאה בחלל").

מטאל ג'אקט מגולל את סיפורה של מחלקת מארינס אמריקאית במלחמת וייטנאם. החל מהאימונים המפרכים והמאיימים בטירונות ועד התופת הוייטנאמית שבה הם נלחמים. כל הסיפור ניבט דרך עיניו של "ג'וקר", חייל מארינס שהפך להיות כתב שטח בצבא (וואו, איזה בזבוז של הכשרה). הסרט בעצם נחלק לשני חלקים: הטירונות והקרבות. בהתחלה, החיילים מתמודדים עם אויב מבית: הרס"ר של המארינס. הדמות שלו (שמשוחקת בצורה מדהימה ע"י מי שהיה מפקד אימונים אמיתי, ר. לי ארמי - שאחרי הסרט הזה ישחק תמיד, אבל תמיד, דמות של איש צבא) היא דמות כל כך שנואה, כל כך מטילת מורא - הדמות הזאת מסוגלת להתעלל בכם דרך המסך כפי שרק דמויות מעטות מסוגלות. גם דמותו של הלוזר הפלוגתי, "גומר פייל (Gomer Pyle)" (וינסנט דונופריו) היא דמות מורכבת שקל להזדהות איתה ולרחם עליה. היחס של "ג'וקר" כלפיו הוא מרתק.

החלק השני של הסרט לוקח חלק בקרבות הרחוב הנוראים של וייטנאם. "ג'וקר" צריך להיכנס לחרא ולראיין מחלקה של מארינס שנמצאת בחזית. החיילים שהוא פוגש בדרכו לגיהנום עלי אדמות לא מניחים את הדעת. אלה לא דמויות שנכתבו כבהינף יד קליל, אלא כאלה שעוצבו בקפידה ובאות לתאר את ההשפעה ההרסנית של המלחמה על בני אדם, כל אחד באופן שונה.

הסינמטוגרפיה בסרט פשוט מצוינת. בחלק הראשון, הסדר שקיים בקורס הטירונות מעוצב בצורה יפהפייה וסימטרית. בחלק השני, הריאליזם והכאוס משתלבים באופן כמעט בלתי אפשרי עם סגנון צילום שהופך את המלחמה לציורית כמעט בעין הצופה. "אמנות המלחמה" קיבל משמעות אחרת לגמרי. הקטעים היחידים שבהם ישנו צילום בהילוך איטי הם הרגעים בהם נורות הדמויות. וזה הגיוני לחלוטין. כאשר אתה רואה את החבר שלך ליחידה חוטף כדור, זה נראה כמו בהילוך איטי.

גם התסריט מהודק, שנון ובקיא בדקויות של שפת הצבא של מלחמת וייטנאם. העובדה שלכל הדמויות יש כינוי מבהירה את זה טוב מאוד.

מטאל ג'אקט נושא בפיו מסר ברור: מלחמה זה רע. מלחמה זה גיהנום עלי אדמות. אין לזה שום תועלת עבור האנושות. כל הדמויות מושחתות על ידי המלחמה עצמה, סוג של תער שעובר בנפש של כל אחד ואחד מהחיילים, ומצלק אותה. "ג'וקר", שמסמל הומאניות ודואליות בתוך השגעון הזה (הוא עונד תג של סמל השלום בעוד שעל קסדתו כתוב "נולד כדי להרוג") נכנע למלחמה כאשר הוא יורה במישהו חסר ישע מטווח אפס (בהחלט קטע חזק). כל הדמויות מדברות על הקרבות המדממים בחורבות הבוערות של וייטנאם, כעל חרא ("אנחנו רוצים להיכנס לחרא", "אנחנו בחרא עמוק", "אנחנו בעולם של חרא") והסרט לא מציע נחמה. רק טלטלה וכעס והשראה. הסרט הזה הינו סרט שלא נותן לך מנוח גם שנים אחרי. 

5 מתוך 5. סרט הוייטנאם הכי טוב אי פעם. סליחה "פלאטון", סליחה "אפוקליפסה עכשיו".

חדר ההקרנה: טריינספוטינג

חדר ההקרנה: טריינספוטינג

טריינספוטינג נותר סלע מחלוקת בכל הנוגע לשאלה: "האם הוא מעודד צריכת סמים בכלל, וסמים קשים בפרט?". נגיע לכך מאוחר יותר.

דני בויל ("נער החידות ממומביי", "28 יום אחרי", "127 שעות") ביים ב1996 את הסרט שרוממו לגדולה: טריינספוטינג. טריינספוטינג מגולל את סיפורה של חבורת מכורי הרואין בסקוטלנד הענייה. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של מארק רנטון, "רנט בוי", שמנסה בתחילת הסרט להיגמל מהסם הקשה - אבל בהמשך הסרט הוא מגלה טוב מאוד מדוע הוא קרוי "סם קשה". הביקורת הנוקבת על החברה המערבית, יחד עם המבט העצוב על חיי המכורים לסמים, מציבה את טריינסופטינג בתחום אפור בכל הנוגע לאמירתה החברתית. בתחילת הסרט, רנטון מספר בווייס-אובר (תוך כדי בריחה) על הבוז שהוא רוחש לחיי הבורגנות, אבל מאידך הוא גם מגלה כי אין לו באמת שאיפות, אלא רק ההתמכרות עומדת במרכז הלעג שלו.

הדמויות הקרובות לרנטון הן "ספאד", "סיק בוי", "פרנקו" וטומי. כל אחת מהן מראה צלם אחר של ההתמכרות, לא בהכרח לסמים. פרנקו לדוגמה, הוא שתיין אלים שפשוט מכור למכות ולסדיזם. טומי הוא הדמות היחידה שמתנהגת באופן נורמטיבי לאורך רוב הסרט.

בנוסף לתסריט הכתוב היטב והמשחק המצוין שגורם לצופה להרגיש כאילו הוא המכור (ואחרי חצי מזמן הצפייה בסרט, גם אתם תתחילו לחשוב: "המם... אני צריך לנסות הרואין רק כדי להוכיח שאני יכול הפסיק מתי שאחפוץ"), בסרט ישנה סצנה אמנותית יפהפייה בה רנטון מתעלף ממנה חזקה מדי, והדרך העלובה בה הוא מובא לבית החולים מלווה בשיר "perfect day" של לו ריד.

באופן כללי, הסרט, כמו רוב סרטיו של בויל, מלווה בפסקול מצוין.

בנוגע לעמדת הסרט לשימוש בסמים, אני חושב שהוא מציג את הנושא בצורה די אובייקטיבית. מצד אחד, אכן מדובר בתחושת "היי" מדהימה, אבל מצד שני הסרט מציג את התלאות שבגמילה, הזוהמה והלכלוך והעוני שבהם חיים המכורים לסם. הסרט גם טוען שכולנו, במידה כזו או אחרת, מכורים למשהו. חלקנו פשוט עושים את זה באופן חוקי.

5 מתוך 5. יצירה מושלמת שמתארת את חייהם מלאי הטאבו של המכורים לסמים. צפיית חובה.

סרטי קיץ 2013 שאני (ואתם) צריך לראות הקיץ

עונת שוברי הקופות בדרכה אלינו וכל טריילר נראה טוב יותר מהשני. הנה המלצותיי למיקסום ההנאה מהזמן שתשרפו בכיסאות אולם הקולנוע:

הערה: נא להימנע מ"מהיר ועצבני 6" ו"בדרך לחתונה - חלק 3" למיניהם.

1. איירון מן 3 - איירון מן חוזר ובגדול! הוא פותח בצורה מושלמת את עונת הקיץ, וכנראה עתיד לגרוף את רוב הקופות.

2. פסיפיק רים - סרט מבית היוצר של "המבוך של פאן" ו"הלבוי" (גיירמו דל טורו). ההבטחה של הסרט היא רובוטים בגובה 60 קומות שנאבקים במפלצות שמגיחות מתוך האוקיינוס השקט. אם הרעיון האינפנטילי הזה לא גורם לילד בן ה9 שבכם לצרוח משמחה, אתם כנראה מתים מבפנים.

3. סטארטרק: האויב בתוכנו - סרט ההמשך ללהיט המדע הבדיוני מ2009, בכיכובם של הבזקי העדשה של ג'.ג'. אברהמס. הופעת האורח של בנדיקט קאמברבאץ' (שרלוק הולמס מ"שרלוק") רק מחזקת את התחושה שמדובר בסרט טוב כדי להפיג את החום שבחוץ בקור של החלל החיצון.

4. בית ספר למפלצות - הפריקוול של פיקסאר ל"מפלצות בע"מ" נראה יותר מבטיח ויותר מקורי מאשר הסרט של דרימוורקס המתחרה, "גנוב על הירח 2".

5. גטסבי הגדול - ליאונרדו דיקפריו בתפקיד האריסטוקרט המסתורי בעיבוד חדש לרומן של סקוט פיצג'ראלד. ההפקה נראית מלוטשת ומרשימה, ויוצרת תחושה סוריאליסטית ואקסטרווגנטית. בתקווה שהסרט לא נותר מופע ראווה ריק מתוכן, ייתכן ודיקפריו יוביל את אחד הסרטים המרתקים יותר הקיץ.

6. מלחמת העולם Z - אני מעוניין להאמין שבראד פיט בוחר, על סף סיום הקריירה שלו, פרויקטים טובים - ולאו דווקא את החוזים הכי שמנים. דווקא סרט אפוקליפסת זומבים בכיכובו נשמע מסקרן. הזומבים משופרים גם הם (מהירים ונעים בעדרים).

7. איש הפלדה - ובאשר לסרט הזה, אני לא יכול שלא להרים גבה בקשר להצלחתו. קשה ליצור סרט סופרמן טוב. אף אחד כבר לא קונה את הכוחות האינסופיים שלו בקלות שכזו, והדמות נהפכה לשטוחה יותר מאשר דוגמנית מסלול. אבל הבמאי של "300" (זאק סניידר) הוא אכן דרך טובה לסקרן את הקהל ולגרום להם להאמין כי עוד ניתן ליצור סרט "נולני" עד כמה שאפשר מהדמות המגוחכת להפליא של סופרמן.