חדר ההקרנה: טריינספוטינג

חדר ההקרנה: טריינספוטינג

טריינספוטינג נותר סלע מחלוקת בכל הנוגע לשאלה: "האם הוא מעודד צריכת סמים בכלל, וסמים קשים בפרט?". נגיע לכך מאוחר יותר.

דני בויל ("נער החידות ממומביי", "28 יום אחרי", "127 שעות") ביים ב1996 את הסרט שרוממו לגדולה: טריינספוטינג. טריינספוטינג מגולל את סיפורה של חבורת מכורי הרואין בסקוטלנד הענייה. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של מארק רנטון, "רנט בוי", שמנסה בתחילת הסרט להיגמל מהסם הקשה - אבל בהמשך הסרט הוא מגלה טוב מאוד מדוע הוא קרוי "סם קשה". הביקורת הנוקבת על החברה המערבית, יחד עם המבט העצוב על חיי המכורים לסמים, מציבה את טריינסופטינג בתחום אפור בכל הנוגע לאמירתה החברתית. בתחילת הסרט, רנטון מספר בווייס-אובר (תוך כדי בריחה) על הבוז שהוא רוחש לחיי הבורגנות, אבל מאידך הוא גם מגלה כי אין לו באמת שאיפות, אלא רק ההתמכרות עומדת במרכז הלעג שלו.

הדמויות הקרובות לרנטון הן "ספאד", "סיק בוי", "פרנקו" וטומי. כל אחת מהן מראה צלם אחר של ההתמכרות, לא בהכרח לסמים. פרנקו לדוגמה, הוא שתיין אלים שפשוט מכור למכות ולסדיזם. טומי הוא הדמות היחידה שמתנהגת באופן נורמטיבי לאורך רוב הסרט.

בנוסף לתסריט הכתוב היטב והמשחק המצוין שגורם לצופה להרגיש כאילו הוא המכור (ואחרי חצי מזמן הצפייה בסרט, גם אתם תתחילו לחשוב: "המם... אני צריך לנסות הרואין רק כדי להוכיח שאני יכול הפסיק מתי שאחפוץ"), בסרט ישנה סצנה אמנותית יפהפייה בה רנטון מתעלף ממנה חזקה מדי, והדרך העלובה בה הוא מובא לבית החולים מלווה בשיר "perfect day" של לו ריד.

באופן כללי, הסרט, כמו רוב סרטיו של בויל, מלווה בפסקול מצוין.

בנוגע לעמדת הסרט לשימוש בסמים, אני חושב שהוא מציג את הנושא בצורה די אובייקטיבית. מצד אחד, אכן מדובר בתחושת "היי" מדהימה, אבל מצד שני הסרט מציג את התלאות שבגמילה, הזוהמה והלכלוך והעוני שבהם חיים המכורים לסם. הסרט גם טוען שכולנו, במידה כזו או אחרת, מכורים למשהו. חלקנו פשוט עושים את זה באופן חוקי.

5 מתוך 5. יצירה מושלמת שמתארת את חייהם מלאי הטאבו של המכורים לסמים. צפיית חובה.