חדר ההקרנה: מטאל ג'אקט
זוזו הצידה, "התפוז המכני" ו"הניצוץ": מטאל ג'אקט הוא הסרט הטוב ביותר של סטנלי קובריק (אולי חוץ מ"אודיסיאה בחלל").
מטאל ג'אקט מגולל את סיפורה של מחלקת מארינס אמריקאית במלחמת וייטנאם. החל מהאימונים המפרכים והמאיימים בטירונות ועד התופת הוייטנאמית שבה הם נלחמים. כל הסיפור ניבט דרך עיניו של "ג'וקר", חייל מארינס שהפך להיות כתב שטח בצבא (וואו, איזה בזבוז של הכשרה). הסרט בעצם נחלק לשני חלקים: הטירונות והקרבות. בהתחלה, החיילים מתמודדים עם אויב מבית: הרס"ר של המארינס. הדמות שלו (שמשוחקת בצורה מדהימה ע"י מי שהיה מפקד אימונים אמיתי, ר. לי ארמי - שאחרי הסרט הזה ישחק תמיד, אבל תמיד, דמות של איש צבא) היא דמות כל כך שנואה, כל כך מטילת מורא - הדמות הזאת מסוגלת להתעלל בכם דרך המסך כפי שרק דמויות מעטות מסוגלות. גם דמותו של הלוזר הפלוגתי, "גומר פייל (Gomer Pyle)" (וינסנט דונופריו) היא דמות מורכבת שקל להזדהות איתה ולרחם עליה. היחס של "ג'וקר" כלפיו הוא מרתק.
החלק השני של הסרט לוקח חלק בקרבות הרחוב הנוראים של וייטנאם. "ג'וקר" צריך להיכנס לחרא ולראיין מחלקה של מארינס שנמצאת בחזית. החיילים שהוא פוגש בדרכו לגיהנום עלי אדמות לא מניחים את הדעת. אלה לא דמויות שנכתבו כבהינף יד קליל, אלא כאלה שעוצבו בקפידה ובאות לתאר את ההשפעה ההרסנית של המלחמה על בני אדם, כל אחד באופן שונה.
הסינמטוגרפיה בסרט פשוט מצוינת. בחלק הראשון, הסדר שקיים בקורס הטירונות מעוצב בצורה יפהפייה וסימטרית. בחלק השני, הריאליזם והכאוס משתלבים באופן כמעט בלתי אפשרי עם סגנון צילום שהופך את המלחמה לציורית כמעט בעין הצופה. "אמנות המלחמה" קיבל משמעות אחרת לגמרי. הקטעים היחידים שבהם ישנו צילום בהילוך איטי הם הרגעים בהם נורות הדמויות. וזה הגיוני לחלוטין. כאשר אתה רואה את החבר שלך ליחידה חוטף כדור, זה נראה כמו בהילוך איטי.
גם התסריט מהודק, שנון ובקיא בדקויות של שפת הצבא של מלחמת וייטנאם. העובדה שלכל הדמויות יש כינוי מבהירה את זה טוב מאוד.
מטאל ג'אקט נושא בפיו מסר ברור: מלחמה זה רע. מלחמה זה גיהנום עלי אדמות. אין לזה שום תועלת עבור האנושות. כל הדמויות מושחתות על ידי המלחמה עצמה, סוג של תער שעובר בנפש של כל אחד ואחד מהחיילים, ומצלק אותה. "ג'וקר", שמסמל הומאניות ודואליות בתוך השגעון הזה (הוא עונד תג של סמל השלום בעוד שעל קסדתו כתוב "נולד כדי להרוג") נכנע למלחמה כאשר הוא יורה במישהו חסר ישע מטווח אפס (בהחלט קטע חזק). כל הדמויות מדברות על הקרבות המדממים בחורבות הבוערות של וייטנאם, כעל חרא ("אנחנו רוצים להיכנס לחרא", "אנחנו בחרא עמוק", "אנחנו בעולם של חרא") והסרט לא מציע נחמה. רק טלטלה וכעס והשראה. הסרט הזה הינו סרט שלא נותן לך מנוח גם שנים אחרי.
5 מתוך 5. סרט הוייטנאם הכי טוב אי פעם. סליחה "פלאטון", סליחה "אפוקליפסה עכשיו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה