חדר ההקרנה: גטסבי הגדול

חדר ההקרנה: גטסבי הגדול

ובכן, הסרט "גטסבי הגדול" יצא, ידידי.

באז לורמן, האבא של "מולאן רוז'" ו"רומיאו ויוליה" הוציא תחת ידו עוד סרט מפואר, "גטסבי הגדול". ההבטחה של הסרט הייתה גדולה: דיקפריו בתור המיליונר המסתורי יחד עם שלל כוכבים נוספים בעיבוד מרהיב לספר של פיצג'רלד. ובכן, הנ"ל נכון לחלוטין. אבל התוכן חסר.

טובי מגוויר מגלם את ניק קראווי (Carraway = care away) בן למשפחה אמידה מהמערב התיכון בא לחפש הזדמנויות חדשות בניו יורק, העיר הגדולה. הוא מתגורר בלונג איילנד בשכנות לאריסטוקרט המסתורי, ג'יי גטסבי. בצד השני של המפרץ גרה בת דודתו של ניק, דייזי ביוקנן (קארי מוליגן), שנשואה לשחקן הפולו (במקור פוטבול) טום ביוקנן (ג'ואל אדגרטון). טום שייך למשפחה עשירה מאוד, וכך מממן אחוזה יפהפייה עבורו ועבור אשתו. יום אחד ניק מוזמן לאחת מהמסיבות הראוותניות שעורך גטסבי בכל סוף שבוע. הוא, לעומת רבים ממוזמניו של גטסבי, דווקא כן זוכה להכירו פנים מול פנים. הוא מבקש מניק לארגן פגישה עם דייזי. כך מתגלה לנו הקשר של דייזי וגטסבי מעברם. הם היו מאוהבים, ונראה שזה לא השתנה, על אף שחייהם כן.

משם העניינים מתגלגלים מהר מאוד לתהום הרסנית. אני לא מתכוון להרוס עבורכם את הספר (רק אומר שהוא מומלץ מאוד לקריאה), אך אומר שהבסיס של פיצג'רלד מאוד איתן ולכן משאיר משהו עבור השחקנים לעבוד איתו כשהם מזגזגים בין טקסט מקורי מצוטט לבין שורות ממולאות שנכתבו עבור הסרט. הטקסט שאינו לקוח מהספר אינו שנון או ייחודי, אבל עושה את העבודה. 

באז לורמן הורה לשחקניו לשחק בצורה מוגזמת במידה, דבר שבהחלט לא היה לרוחי. בעיניי, טקסט כה שונה וארכאי דורש הגשה אמינה עבור הזדהות עם הדמויות, ולעומת זאת הוא דווקא יצר ניכור מסוים בין הקהל לדמויות. דיקפריו התמודד עם התפקיד שלו בצורה טובה מאוד, למרות שהוא הצטרך לומר "ידידי (Old sport)" יותר מפעם אחת במהלך הסרט. לא הייתי רץ ואומר שזו בין הופעותיו הטובות ביותר, אך הוא בהחלט עושה צדק עם דמותו של גטסבי. 

אהבה אסורה. מוליגן ודיקפריו.

גם ג'ואל אדגרטון מספק הצגה טובה בתור המניאק הבוגדני ביוקנן.

קארי מוליגן דווקא לא משכנעת בתור האישה המשגעת את גטסבי אחריה, על אף הכימיה הטובה ביניהם. 

טובי מגוויר מצליח, כמו בכל סרט אחר שלו, להרוס את התפקיד של ניק קראווי. כל אחד היה יכול לשחק אותו. וזה בהחלט חבל שאת התפקיד החשוב של המספר, שמעביר לנו את הטרגדיה שבסיפורו של גטסבי, קיבל  לידיו שחקן כה גרוע.

הפקת הסרט היא בהחלט תענוג לעיניים. המסיבות הראוותניות הן משהו מיוחד בעיצובן המודרני ויחד עם זאת ישן. שנות העשרים מעולם לא הרגישו כל כך כמו MTV. ולמען האמת, השליש הראשון של הסרט, יחד עם הפסקול המודרני (שמשלב ראפ, פופ וג'אז), בהחלט נראה כמו קליפ ארוך של MTV. ישנם כאלו שזה יקסום להם, וכאלה שיתעצבנו מכך, כמוני. גם איזון הסאונד לא היה טוב. לעתים הפסקול עלה בצורה צורמת על הדיאלוגים וגרע מן הסצנות במקום להעצימן.

אחרי השליש הראשון - שהינו שילוב של מוזיקה מודרנית והבהובים חוזרים ונשנים במסיבות הפאר שמשווה לסרט גוון קקפוני של טריפ אסיד - ישנו שאר הסרט שרווי בעירוב של רגעים משמימים ומעניינים כאחד. בשלב מסוים, כל הקהל הרגיש כאילו היה אפשר לקצץ בחלקים מן הסרט ובכל זאת לא לגרוע ממנו. 20 דקות פחות היו עושות פלאים לקצב של הסרט, שנופל לא פעם.

"גטסבי הגדול" נושא בתוכו מסר ונושא. את המסר, על הון ישן וחדש, ועל החלום האמריקאי, הסרט לא הצליח ממש להעביר, וחסר בחלקים סימבוליים. דווקא את הנושא, אהבתו הטהורה של גטסבי לדייזי והדרכים בהן ניסה להגיע אליה, הסרט מעביר מצוין. גטסבי הגדול הוא שואו ענקי, ולמרות שהוא לא עושה צדק עם הטקסט של פיצג'רלד, הוא מלא מעוף ויזואלי. אמנם הסרט אינו בשום פנים ואופן הסרט הגרוע ביותר של הקיץ, אבל הוא האכזבה המרה ביותר. הוא סרט מרהיב, עם קמצוץ משמעות ועם סוף טרגי שדווקא כן משאיר אותך חושב ומרגיש.

3 מתוך 5. אל תבואו עם ציפיות, רק עם תיאבון למופע שעשועים.