חדר ההקרנה: פסיפיק רים

חדר ההקרנה: פסיפיק רים

הרושם שרבים שאבו מהסרט ומהטריילר של "פסיפיק רים" הוא שהסרט נראה כמו פאוור ריינג'רס למבוגרים. אני עדיין מחפש את הצד השלילי בכך.

"פסיפיק רים" הוא הסרט החדש בבימויו של הבמאי המדהים גיירמו דל טורו ("המבוך של פאן", "הלבוי", "קרונוס"). גיירמו דל טורו ידוע בעולמות האפיים, הקודרים והמכניים שהוא יוצר בסרטיו. ו"פסיפיק רים לא שונה בשום אופן.

העלילה של "פסיפיק רים" מתרחשת בעתיד הלא-רחוק, כאשר מגה-מפלצות, שנקראות "קייג'ו", מגיחות אחת אחרי השנייה מבקע אינטר-גלקטי (זה בעצם גשר בין יקומים) בקרקעית האוקיינוס האטלנטי. ולא מדובר על מפלצות בגובה שלושה או עשרה מטרים, אלא מפלצות בקנה מידה מקביל לנו מול אנשי לגו. אז כל מעצמות העולם שקדו על פיתוח הפתרון הכי הגיוני מגניב שהן יכלו לחשוב עליו - רובוטים ענקיים שילכו להתאגרף עם המפלצות. והם עצומים בדיוק באותה מידה כמו המפלצות, רק חמושים בחרבות, תותחי פלזמה, אגרופי סילון וארטילריה שנורית להם מתוך החזה.

המפקד של פרויקט ה"ייגרים" הרובוטיים ("ייגר" משמעותו צייד בגרמנית), בגילומו של אידריס אלבה, מחפש אחר אחד ממפעילי הרובוטים שלו (צ'רלי האנם), אחרי שהקרב האחרון שלו עם קייג'ו נגמר בכך שאח שלו, שהפעיל את ה"ייגר" יחד איתו, נהרג והוא עצמו נאלץ לחיות באלסקה, שם בנו חומה שאמורה להגן מפני המפלצות. איך הוא ידע שהוא עדיין חי? איש לא יודע. אפילו לא גיירמו דל טורו. 

הוא מטיס את המפעיל, ריילי בקט, לבסיס ה"ייגרים" בהונג קונג. שם אנחנו מגלים שתוכנית ה"ייגרים" איבדה מהאפקטיביות שלה - הצבא עומד לסגור את הברז של הפרויקט בעוד שמונה חודשים ובמקום בו אוחסנו שלושים "ייגרים" עצומים נותרו רק ארבעה. ריילי מצוות עם מאקו מורי (רינקו קיקוצ'י), בחורה יפנית שיש לה עסק לא סגור עם המפלצות ויכולות לחימה מצוינות. כאשר השניים מחוברים ל"ייגר" הם אמורים ליצור גשר עצבי, בו כל אחד מהמפעילים יוכל להציץ לתוך הזכרונות והמחשבות של המפעיל השני - כי אדם אחד לא יכול לשלוט ברובוט הזה בעצמו בגלל העומס החשמלי על המוח. האם המהנדסים חשבו לעומק על העניין הזה כאשר הם תכננו את הרובוטים? לא, הם לא.

הביטו! גופת האנשובי הגדולה ביותר בעולם. "פסיפיק רים".

מהנקודה הזו הסרט מורכב בעיקר מסצנות קרב אימתניות בין מתכת ללטאות עוצמתיות ומסצנות בהם מדענים מנסים למצוא דרך לסגור את השער הבין-יקומי לפני שפרקי הזמן בין ההתקפות יקטנו ומספר המפלצות יגדל עד כדי כך שהם לא יוכלו להתמודד איתן וכדור הארץ ייפול לידיהן של הגודזילות ממאדים.

ישנן שתי תופעות תרבותיות יפניות שהשפיעו על גיירמו דל טורו בעת כתיבת התסריט ל"פסיפיק רים". הראשונה היא תרבות המכה (Mecha) היפנית שמתמקדת ברובוטים ענקיים בצורת אדם או חיות שנשלטות לרוב על ידי בני אדם. סדרות כמו "גנדאם" ו"מקרון 1" מתמקדות ברובוטים ענקיים וזכו לפופולריות רבה ביפן ומחוצה לה. לרוב, יצרניות הצעצועים היפניות מייצרות צעצועים בדמות אותם רובוטים. למרות המסחור הרב שבעניין, סדרות המכה עוסקות גם בנושאים עמוקים כמו אידיאלים, פוליטיקה ופילוסופיה. גם הAT-AT והAT-ST, הרכבים המכניים מסדרת "מלחמת הכוכבים", עשויים להיחשב כמכים.

הנושא השני שממנו נשאבה השראה הוא סרטי הקייג'ו (או "מפלצות" ביפנית), כך שאין פלא שכך נקראו היצורים הענקיים ב"פסיפיק רים". סרטים כמו "גודזילה" או "קינג קונג" נחשבים לסרטי קייג'ו משום שהם סובבים אחר ההתמודדות האנושית עם איום של חיה מגודלת, לרוב חיה שהוגדלה או הוכעסה באשמת הטכנולוגיה והאנושות.

אני נהניתי מאוד מהסרט. רבים השוו את הסרט ל"רובוטריקים". אבל להשוות את "רובוטריקים" ל"פסיפיק רים" בגלל שבשניהם יש רובוטים זה כמו להשוות את בארני ל"פארק היורה" רק בגלל שבשניהם יש דינוזאורים. אלה רבדים שונים לגמרי. למרות שהסרט לא היה עמוק במיוחד, והנושאים הרגשיים שבהם הסרט נגע הרגישו לרוב כמו טיפות של פסיכולוגיה בגרוש שמטפטפות על המסך, הכותבים של הסרט הצליחו ליצור עולם מסוגנן במידה יפהפייה. הצבע הענברי והחלודה שמופיעים בחלקים רבים בסרט עזרו לקהל להרגיש כי גיירמו דל טורו, למרות הלחץ הרב מצד האולפנים שהשקיעו בוכטות בסרט הזה, השאיר את הסרט הזה בתור ה"בייבי" שלו.

המשחק, כמו התסריט, הוא לא הצד החזק של הסרט. גם אם השחקנים היו טובים, לא היה להם הרבה להיאחז בו עם תסריט כה בנאלי כמו זה של "פסיפיק רים". צ'רלי האנם ורינקו קיקוצ'י עושים את התפקיד שלהם בצורה בינונית - האנם היה גיבור אקשן אמריקאי כל כך בנאלי שלא האמנתי שזה לא טום קרוז. שני הבחורים שגילמו את המדענים היו אמורים להיות האתנחתא הקומית, אבל הם היו כל כך מוגזמים עד כדי כך שזה נראה שגם הם לא האמינו לתצוגת המשחק של עצמם.

אידריס אלבה גילם את אחד מהדמויות הכי מגוחכות שראיתי בשנים האחרונות. סגנון הדיבור ואופן הפעולה שלו היה מנותק מכל הקשר ונדמה היה שהוא האמין ששחקן במעמדו לא ראוי לקבל הכוונה מהבמאי שלו - הוא היה כל כך מגוחך עד שאם הוא היה אמור ליצור הזדהות עם הקהל, הוא פשוט כשל בזה בצורה נוראית. מי שלדעתי נתן הופעה מרשימה ומבדרת היה רון פרלמן ("הלבוי") שגילם את חניבעל צ'או, סוחר בשוק השחור שסוחר באיבריהן של מפלצות הקייג'ו. הוא היה האתנחתא הקומית האמיתית מבחינתי - הוא היה חד ומלא ביטחון בתפקיד ונראה כאילו הוא נהנה מכל רגע.

קורס אירובי זוגי. תא הטייס ב"פסיפיק רים".

ועכשיו, האקשן. גיירמו דל טורו מנצח על סצנות הקרב בוירטואוזיות הראויה. הוא יודע איך לצלם את ה"ייגרים" מהזוויות הנכונות כך שהם ייראו קולוסאליים. בין אם זה מנקודת מבט של אדם או שהם הולכים ברחובות כשהם מחזיקים ספינת משא, ה"ייגרים" נראים עצומים, כל פעם מחדש. סצנות הקרב נראות טוב. לעומת  סצנות הקרב ב"רובוטריקים", שם זה נראה כאילו מייקל ביי הכניס כמה פיסות מתכת ומצלמה לתוך בלנדר והקליט את זה, ב"פסיפיק רים" דל טורו דואג שנראה כל מכה ותנועה של הנפילים המתכתיים והלטאות האויבות שלהם. האכזבה היחידה שלי מהסצנות הללו היא שחלקן מתרחשות בחשכה ובגשם כך שהראות לא תמיד טובה.

האם פסיפיק רים היה כל מה שציפיתי שהוא יהיה? לא, לא ממש. הוא היה שטוח וצפוי יותר ממה שחשבתי. אבל אני מאמין שאני הייתי הבעייתי משום שציפיתי שסרט על מפלצות ענקיות ייקח את עצמו ברצינות. אני שמח שהסרט הזה היה מודע לעצמו והיה בעל שילוב נכון בין הומור לנושאים רציניים יותר. גיירמו דל טורו הצליח ליצור סרט קיץ מעולה. הוא טראשי וצ'יזי - כמו גודזילה במקור - אבל הוא לא סרט מבייש בגלל שהוא מוכן להודות במופרכות שלו. במקום סיפור מורכב במיוחד ודמויות גדולות מהחיים, הוא נותן לנו סצנות אקשן בומבסטיות ואקסטרווגנטיות בתקופה שבה הקהל חושב שהוא ראה כל סצנת אקשן אפשרית. "פסיפיק רים" הוא החוויה הילדותית האולטימטיבית ואני ממליץ לכל מי שיצפה בו (ואני ממליץ בחום ללכת אליו) להתחבר לילד בן התשע ששוכן בכל אחד מאיתנו. אני בטוח שאם הייתי בן תשע הייתי חושב שזה סרט מושלם - לצערי אני לא. אבל זה לא אומר שאני לא אתמוגג מהנאה בכל פעם שאני אראה את טיל המרפק של של "ג'יפסי דיינג'ר", ה"ייגר האמריקאי", הודף את הקייג'ו שמולו.

4 מתוך 5. הוא לא חומר לאוסקר, אבל "פסיפיק רים" הוא סרט הקיץ הכי טוב שיש היום בקולנוע. 

עדכון מהיר: פסיפיק רים

כיפת ברזל, הגרסה הניידת. "פסיפיק רים".

הסרט "פסיפיק רים" מתקדם לעברנו בצעדי ענק. תרתי משמע. סרט הרובוטים VS מפלצות עומד לעשות עליה לישראל מחר, יום חמישי הראשון לאוגוסט, נכון לעת כתיבת שורות אלה. חלקכם יודעים על ההתלהבות הטהורה שקיימת אצלי מהסרט הנדוש-לכאורה הזה. אני הייתי מעוניין לספר למה אני כל כך מרוגש מפיסת הקולנוע האפית הזו.

הבמאי, גיירמו דל טורו, גם יצר וכתב את העלילה המגוחכת למראה-עין של "פסיפיק רים". הנחת היסוד של הסרט אומרת כי מפלצות ענקיות עולות מקרקעית האוקיינוס השקט ומטילות אימה על ערי חוף השוכנות לחופי האוקיינוס. בני האדם יוצרים רובוטים ענקיים כדי ללחום בהן. עד כאן הסרט נשמע מופרך להפליא - מי בהוליווד יסכים ליצור סרט שכזה? זה זלזול באינטליגנציה של הקהל אפילו יותר מאשר סדרת סרטי "מהיר ועצבני"! אלא שגיירמו דל טורו, השם המעטר את כותרות היצירה הזו, הוא זה שמפיח בי - ובכל חובבי קולנוע המכירים את שמו - תקווה. גיירמו דל טורו חתום על כמה מהסרטים הכי אפלים ומסקרנים של השנים האחרונות: "הלבוי" ו"המבוך של פאן". האווירה האפלה, המרתקת והכיפית לעתים של הסרטים שלו מחדירים בי אמונה שהסרט הזה עשוי להיות הרבה יותר מהנראה לעין. עלילה מלאת מחשבה, דמויות בעלות עומק וצילום אסתטי זה מה שאני מעוניין למצוא בסרטו של דל טורו - לצד אקשן מרהיב, כמובן. הסרט הזה בהחלט עשוי להתגלות ככישלון ואכזבה - אבל אם הוא יבוצע היטב הוא יהיה חקוק בזיכרוני לטובה. לכן, אני לא מציע לכם לפסול את הסרט הזה על סמך מראית עין בלבד. 

חדר ההקרנה: RED 2

חדר ההקרנה: RED 2

בשנת 2010 יצא סרט האקשן RED. ראשי התיבות RED מציינים Retired, Extremely Dangerous - או בתרגום חופשי למי שלא סיים את שיעורי הבית שלו באנגלית בכיתה ה' - גמלאי מסוכן ביותר. זה היה הסטטוס המבצעי של פרנק מוזס (ברוס ויליס), סוכן CIA לשעבר. הCIA ניסו לחסל אותו בסרט הקודם, לא הצליחו - ולכן יש לסרט הזה המשך.

פרנק ממשיך בחיי הגמלאות שלו ודווקא נהנה מהם. הוא חי עם בת הזוג שלו מהסרט הקודם, שרה (בגילומה של מרי לואיז-פארקר, הבחורה מWeeds). הסרט רוצה להראות ישר על ההתחלה את השגרה המשעממת של פרנק בכך שהוא ושרה קונים בסופרמרקט. דווקא שרה, שהייתה פקידת שירות לקוחות שנשבתה ע"י פרנק בסרט הקודם, היא זו שרוצה לצוד אחר הרפתקאות. אז כמעט באורח פלא מגיע מארווין, או כמו שאתם ואני נקרא לו - ג'ון מלקוביץ'. מארווין הוא הסוכן הפרנואיד ששירת לצידו של פרנק והוא מעוניין להוציא את שניהם מהגמלאות למבצע חשאי נוסף שבו שניהם ייאלצו לצאת להילחם על חייהם, כאילו שזה כיף. פרנק מסרב. האוטו של מארווין מתפוצץ, מארווין מביים את מותו - באופן קומי כך שאיש בקהל לא יאמין לרגע שהוא מת.

הCIA הבינו שנית שפרנק הוא RED והם מפלילים אותו - עוד פעם. הפעם פרנק ומארווין מואשמים בכך שנטלו חלק במבצע חשאי שבמסגרתו התכוונו סוכנויות הביון הבריטית והאמריקאית לשתול פצצה מלוכלכת ניידת באמצע מוסקבה. אז כולם קופצים על זה - הCIA דולק אחריהם, הלן מירן היא באופן מפתיע הידידה הישנה של פרנק ששירתה בMI6 - והיחידה שנמצאה כשירה להרוג אותו?, אנתוני הופקינס הוא המדען המשוגע והזקן שהינדס את הפצצה ואיך לא - מכיר את פרנק ומארווין מימים עברו. קתרין זיטה-ג'ונס היא סוכנת רוסיה מימי המלחמה הקרה. ויש את אשף הלחימה הקוריאני שנשכר ע"י הCIA כדי להרוג את פרנק ומי שלצידו. בדיוק, כי לסוכנות הביון האמריקאית אין מספיק רוצחים מיומנים בשירות סדיר.

אחרי זה הם מחליפים פרטי ביטוח. "RED 2".

מכאן הדברים רק הולכים ומסתבכים במרדפי מכוניות ברחבי ערים קוסמופוליטיות שונות, פיצוצים, התנקשויות, מסוקים מרוסקים והלן מירן אחת עם תת מקלע ופרצוף מכווץ בריכוז. אם יש משהו שנחמד בסדרת סרטי RED היא העובדה ששחקנים נהדרים כמו ג'ון מלקוביץ', הלן מירן ואנתוני הופקינס משחקים כוכבי פעולה מלאי תעוזה - דבר שהם לא נראים עושים לרוב. והם עושים זאת בחינניות רבה. ברוס ויליס הוא ברוס ויליס, עובדה שמזכה אותו בתפקידי פעולה שונים מבלי להתאמץ. אנתוני הופקינס וג'ון מלקוביץ' מגלמים בהצלחה שני מטורפים (מעניין למה). הלן מירן עושה תפקיד נהדר ובעיקר נראית מלאת הנאה לשחק דמות אלגנטית שכזו, מין פנסיונרית "פאם פאטאל". זיטה-ג'ונס היא בסדר, אני מניח. לואיז-פארקר מזכירה לי למה אהבתי אותה בסרט הראשון - ולמה שנאתי אותה. אני פשוט מרגיש רגשות מעורבים בנוגע להתלהבות וחוסר הניסיון של הדמות הזו בסרט. מצד שני, זה אולי בין הדברים היחידים שמבדילים את הסרטים האלה מסדרת "בלתי נשכחים" הפתטית. 

שיט, איבדתי את הכובע. ג'ון מלקוביץ' ב"RED 2".

הסרט עצמו משאיר ומחזק הרבה אלמנטים מהסרט הקודם. הסרט הנוכחי בסדרה נוטה הרבה יותר לצד "הקומיקסי" של הסיפור, שבאמת נובע מספר קומיקס באותו שם. הרבה שוטים נראים מוגזמים ולא-מציאותיים באופן מכוון כדי ליצור את התחושה הזו. יש שיאמרו כי זה דבר טוב, ויש שיטענו אחרת. הסרט יודע מה הדהים את הצופים בפעם הקודמת ומנסה בדיוק את אותם טריקים שוב. אבל אף אחד לא אוהב לראות את אותו קסם פעמיים. אם הסרט הקודם הפתיע אותנו עם קו העלילה שלו והפעלולים, הרי הפעם מדובר ברעיון ממוחזר. למרות כל השינויים, הסרט שומר על האגביות בה רוצחים בני גיל הזהב את אויביהם, דבר שנתן לסרט המקורי את הקסם שלו. 

לסיכום, RED 2 הוא המשכון - ההצלחה המפתיעה של הסרט הקודם אותתה למפיקים לעשות את מה שכל בכיר שפוי בהוליווד עושה כשסרט אחד מצליח לו: הם עשו סרט המשך. הם נותנים לקהל עוד הרבה יותר ממה שהוא אהב, לעתים זה עובד לטובתם ולעתים לרעתם. לא יכולתי שלא לחוש, לקראת סוף הסרט, שהסרט עמוס ביותר מדי אקשן. הייתה צריכה להיות סצנה בה הדמויות חושבות, מדברות, מבהירות דברים זו לזו ולקהל הצופים. אחרת זה מרגיש מעיק ומחניק. הסרט לא היה מאבד מהמהירות והקצב שלו, ודווקא היה משיג גיוון ועומק, אם הוא היה מרשה לעצמו שלא לנוע כמו קליע כל הזמן. לסרט הראשון הייתה עלילה מקורית בין כל סרטי האקשן הגנריים. הפעם הקהל חונך כדי לצפות להפתעות הללו והסרט עושה דבר שרוב סרטי ההמשך עושים מתוך תאוות בצע ועצלות - יוצר תבנית עלילתית צפויה.

3.5 מתוך 5. בגלל שהוא מהנה כמו "מלחמת העולם Z", אבל הרבה יותר טוב.

חדר ההקרנה: מלחמת העולם Z

חדר ההקרנה: מלחמת העולם Z

אז בראד פיט עצר את קריירת המשחק שלו כדי להילחם בזומבים. כן, הוא לא ממש משחק בסרט הזה.

מלחמת העולם Z נפתחת ביום בהיר אחד בו הסוכן המיוחד לשעבר, ג'רי, מכין פנקייקס לבנות שלו. הם נוסעים לאנשהו ברכב שלהם - בום שניצל! לא, אני צוחק. בום! משאית ענקית מפלסת את דרכה ברחוב ראשי בפילדלפיה והופכת כל כלי רכב שנמצא בדרכה. איכשהו זה קשור למגפת זומבים שהתפרצה בעיר, והמשפחה הנחמדה של בראד פיט נתקלת בהם פנים מול פנים וניצלת כמה וכמה פעמים מלהפוך לתפוצ'יפס של זומבים (טבעי שלא תשלוט בעצמך).

כשהמשפחה של בראד פיט ניצלת ומועלת על נושאת מטוסים של חיל הים של האו"ם, הצי הכי פסיבי בעולם, הוא מוטס לדרום קוריאה בתור סוכן של האו"ם כדי לגלות את המקור לוירוס המסתורי שהופך אנשים לחולי כלבת אקספרס. כשהוא מגיע לחצי האי הקוריאני הוא שומע (ורק שם הוא שומע על זה!) שישראל וצפון קוריאה הן המדינות היחידות שאזרחיהן לא נדבקו במחלה. צפון קוריאה נשארה נקייה בגלל שהשלטון עקר לכל 24 מיליון התושבים את השיניים תוך פחות מיממה. ישראל פשוט שיפצרה את גדר ההפרדה.

האוהדים של בית"ר לא מפסיקים להתפרע. "מלחמת העולם Z".

כשהמגפה מצליחה לחדור גם את החומות הממוגנות של ישראל בעזרת מגה "סולם גנבים", בראד פיט וחבריו (מצטרפת אליו חיילת צה"ל קצוצת שיער בגילומה של דניאלה קרטס) יוצאים לקרדיף, ווילס, כדי למצוא פתרון למגפה - למרות שהוא לא באמת מצא שום מידע מהפכני על המגפה שאף אדם אחר לא היה יכול לצפות. 

עד כאן אני יכול לספר לכם על הסרט. ועד כאן אתם צריכים לדעת כדי לעשות החלטה מושכלת כדי לדעת אם לראות את הסרט או לא. באשר לאיכותו, אל תצפו ליותר. בעצם, אל תצפו. הסרט עושה עבודה טובה בדבר אחד ומאוד חשוב לסרט - הוא מבדר ומותח בהחלט. הוא גם עושה טובה גדולה בתור תעמולה ישראלית. בסרט ישראל מכניסה פלסטינים לשטחה בטענה שכל אדם שנמצא בפנים, הוא זומבי אחד פחות להתמודד איתו. לפני שהזומבים נכנסים לשטחה של ארץ הקודש, נראית בבירור עדה של חרדים ופלסטינים שרים "עוד יבוא שלום עלינו" בהילולה היפית של פלורליזם. הזוי.

בנוסף לכל, הסרט פשוט בנאלי. ישנו מחסור החמור בדיאלוגים. סדרה של אירועים בלתי סבירים בעליל, ביולוגית ופיזיקלית. הדו-שיח המשעמם שלא מביא לקהל שום רעיונות מעניינים על אפוקליפסת הזומבים או איך הדמויות מתמודדות איתה. בראד פיט, בפעם הראשונה בקריירה, נותן למוניטין שלו ללכת לפניו ונותן תצוגת משחק מביכה. הוא פשוט נמצא שם בתור עצמו, מינוס אנג'לינה ג'ולי בתור האישה ומינוס עשרות הילדים המאומצים שלו. היה אפשר לקרוא לדמות שלו "בראד". זה לא כזה הבדל. "אה, בראד פיט היה סוכן של האו"ם לפני קריירת המשחק שלו? וואלה, לא ידעתי".

"מלחמת העולם Z" הוא סרט בינוני. הוא יעשה את העבודה בלהשאיר אתכם מרותקים לכיסא בגלל האקשן והמתח. הוא לא יישאר חקוק במוחכם. הוא זוועתון. סרט סוג ב' עם תקציב מופרז. אם בראד פיט הוא השם שימשוך אתכם לאולם, אתם יכולים לוותר. אל תלכו לסרט, אבל אם כבר הלכתם - אל תצטערו יותר מדי, אתם דווקא כן תיהנו.

3 מתוך 5. באופן מינימלי, עושה את העבודה.

חדר ההקרנה: מוכה אהבה

חדר ההקרנה: מוכה אהבה

אדם סנדלר מוכר לרובנו מהקומדיות הפרועות וחסרות הטעם בהן הוא משחק, ולעתים גם מביים וכותב. הסרט "מוכה אהבה" הוא סרט מפתיע. ולא רק משום שמדובר בהופעה הכי טובה של אדם סנדלר אי פעם.

"מוכה אהבה" נכתב ובוים על ידי פול תומאס אנדרסון (לילות הבוגי, מגנוליה). הסרט מתאר את סיפורו של בארי איגן, אדם פשוט, בעיקר בודד ונוירוטי, שמאופיין בהיסטוריה של התפרצויות זעם. העיסוק העיקרי שלו, כאשר אנו פוגשים אותו בתחילת הסרט, הוא קניית פודינג שאמור להתרגם למיילים של טיסה. בארי מאמין שהוא מצא פרצה במבצע שתוכל לעזור לו, בהשקעה של 3000 דולר, לקנות מספיק מיילים כדי שהוא לא יצטרך לקנות עוד כרטיס טיסה לעולם.

משום שהוא בודד כל כך, מתקשר בארי לשירותי טלפון סקס - אבל רק כדי לשוחח. הוא מגלה למחרת שזו שהוא דיבר איתה בטלפון מעוניינת לסחוט אותו. באותו זמן, בארי אוסף מהכביש הרמוניום (מין פסנתר קטן) ומפתח מערכת יחסים עם בחורה בשם לינה לאונרד (אמילי ווטסון), בחורה שנותנת לבארי אהבה חסרת תנאים ולא שיפוטית. הוא נמשך אליה באופן מיידי. במהלך כל הסרט לובש בארי חליפה כחולה בהירה שאותה הוא לא מוריד אפילו לא פעם אחת. כל הסרט מלא באלמנטים שרירותיים שמקנים לו קסם ייחודי.

בכל הנוגע לאיכות הסרט, פול תומאס אנדרסון מצליח לנצח על יצירה כל כך קטנה, כל כך אינטימית. "מוכה אהבה" הוא סרט מיוחד במינו. אדם סנדלר מגלם בצורה כנה ועדינה דמות שכה קל להזדהות איתה. מי מאיתנו שחווה שפל ולאחר מכן רוממה אותו האהבה לא מכיר את מה שמרגיש בארי?

עבודה אסתטית ברורה. "מוכה אהבה".

הסיפור חסר יומרות, נאיבי, עדין. הסיפור מתפתח לאט וכל הדמויות בסרט קיימות רק כדי להדגיש את בארי. וזה טוב. ממש טוב. הסרט לא מציג לנו שום דבר שלא ראינו בעבר, מדובר בעוד דרמה רומנטית. אבל משום שפול תומאס אנדרסון הוא זה שמחזיק במושכות, לא מדובר בסרט שגרתי. הסרט הוא השילוב המושלם בין הצפוי ללא צפוי.

סרטיו של אנדרסון מתאפיינים בעבודת מצלמה מצוינת, ו"מוכה אהבה" אינו יוצא מן הכלל. זוויות הצילום בהחלט אסתטיות, כמו בתמונה למעלה - השוט עצמו מצליח לגלות לנו, גם ללא פסקול סוחט דמעות, כמה חייו של בארי בודדים. אגב פסקול, לסרט ישנו פסקול מצוין לקטעים בהם בארי נמצא בעבודתו - סאונד מלחיץ מדגיש את הפאניקה שאופפת את הג'וב של בארי באופן תמידי וממנה הוא מנסה להשתחרר.

"מוכה אהבה" הוא לא בין הסרטים המוכרים. לא של פול תומאס אנדרסון ולא של אדם סנדלר. וחבל שכך. חבל שאדם סנדלר לא ממשיך להוכיח שהוא שחקן דרמטי טוב לא פחות מכפי שהוא שחקן קומי (למעשה, הוא אפילו יותר טוב בתור שחקן דרמטי). זה סרט בעל מסר אחד, דמות ראשית אחת, אהבה אחת. הפשטות של הסרט היא היסוד שלו.

5 מתוך 5. סיפור אהבה עצוב ומרגש בו זמנית שגורם למחנק בגרון ככל שחושבים עליו יותר. סרט ששוקע בלב.

חדר ההקרנה: פלאות

חדר ההקרנה: פלאות

הנה עובדת טריוויה מעניינת: אני השתתפתי בסרט הקודם של אבי נשר, "פעם הייתי". בתור הבן של מיה דגן בסרט. אתם מוזמנים לחפש את השם "עירד עצמון שמאייר" בקרדיטים. עוד עובדה מעניינת: מעולם לא צפיתי ב"פעם הייתי".

ועכשיו לנושא העיקרי, "פלאות". סרטו החדש של אבי נשר (דיזינגוף 99, הלהקה) עוסק בהומאז' ישיר לז'אנר ה"פילם נואר" ובהחלט שואב ממנו השראה, בעיקר בכל הנוגע לסגנון הדמויות. הסרט מגולל את סיפורו של "ארנב"  (אורי חזקיה בהופעת בכורה מרשימה ומפתיעה), בחור ירושלמי בשנות העשרים לחייו שגם מצייר בלילות ציורי גרפיטי כשהוא עוטה מסכה של - ניחשתם נכון - ארנב. כאשר רב מסתורי בשם שמעיה כנפו (יהודה לוי) נכלא בדירה הנטושה ממול וחוקר פרטי בשם יעקב גיטיס (במחווה נחמדה לג'ייק גיטיס מ"צ'יינהטאון") מעוניין להשתקע בדירה של ארנב כדי לעקוב אחרי המתרחש בדירה ממול, העניינים מסתבכים. 

מסתבר שגיסתו של הרב כנפו, אלה גורסקי (יובל שרף), שכרה את גיטיס על מנת שיחשוף את אלה העומדים מאחורי כליאתו של הרב כנפו. הרב עצמו בכלל מפחד לצאת גם כאשר ארנב מוצא דרך לפרוץ פנימה ולסעוד את כנפו, שנכלא על ידי חרדים שרוממו אותו למעמד אליו הגיע וגרפו לכיסיהם כספי תרומות שגויסו לעמותה של הרב. 

"תן לי את הכסף לארוחת הצהריים שלך". חזקיה ומילר ב"פלאות".

הסרט נכתב על ידי נשר עצמו ועל ידי שאנן סטריט מ"הדג נחש", אדם שיודע לא קצת על ירושלמיות בפרט ועל ישראליות בכלל. התסריט נודף ריח רענן: הוא מתאר את רחובותיה של עיר הקודש בפרטי פרטים, על סממניה החילוניים והדתיים כאחד. הסלנג הקליל והדיבור הזורם של הדמויות משאיר את הסיפור קליל ובשום אופן לא מרגיש אפל או ממורמר. התסריט גם לא תקוע במקום אחד - הדמויות לא מתייגעות בשיחה אחת ארוכה, אלא בד"כ ניגשות ישר לעניין. הסרט בהחלט נושק ל"פילם נואר", לאו דווקא באופיו, אלא בתיאור הדמויות. גיטיס הוא הבלש בעל העבר האפל, אלה גורסקי היא ה"פאם פטאל". הסרט גם משתמש באלמנטים בלשיים כמו הצורה בה הדמויות מביטות בחשאי דרך התריסים המוגפים. קו העלילה הוא מפותל, אך הדוק, ויוצר - בדרך טובה - תחושה בקרב הצופים של "אין-לי-מושג-מי-נגד-מי".

אולם הסרט לא חף מפגמים - מלבד בעיות סאונד (לפעמים מצולמים שוטים ארוכים בהם דמות אחת קרובה יותר למבטו של הצופה ודמות אחת נמצאת ברקע, אולם עוצמת הקול של שתי הדמויות שווה), הסרט גם סובל מבעיות עלילתיות. למה ישנו הבזק אור חזק לאחר שהחרדים מתעללים בכנפו בפעם הראשונה בה הוא מוכנס לדירה? למה החרדים פשוט נותנים לרב ללכת לאחר שהגיבורים מתעמתים איתם? הרי קיימת סיבה למה הרב לא הסכים לצאת מהדירה, משום שהסוחטים יודעים פרטים סודיים על חייו של כנפו.

גם אין סיבה לצפות למשחק מדהים ו"מופלא" מצד השחקנים הראשיים. מלבד ההופעה הטובה של אורי חזקיה, שמצליח ליצור נופך דרמטי ולא רק לייצא בדיחות טובות, רק יהודה לוי מצליח להחזיק את התפקיד שלו. אדיר מילר, שנהנה לחבוש כובעים בסרטים של אבי נשר, העלה הופעה ממוצעת. הדמות שלו הייתה זועפת וחדגונית. יובל שרף נמצאת בסרט על תקן האישה היפה ותו לא. גם אפרת גוש מופיעה בסרט, למרות שמטרת ההופעה נתונה בשאלה. הדמות לא ממש מקדמת את העלילה, ולרוב רק מציגה אישה שנעה בין חזרה בשאלה לבין חזרה בתשובה.

לסיכום, אמנם "פלאות" הוא לא הסרט הכי טוב הקיץ, ואני אפילו לא אופתע לגלות שהוא אינו הסרט הישראלי הכי טוב הקיץ ("לצוד פילים" בכיכובו של פטריק סטיוארט לצד מוני מושונוב וששון גבאי מתקדם לעברנו). הסרט מציג לקהל הישראלי, שלא בקיא ביסודות הפילם נואר, סרט ששואב השראה מ"צ'יינהטאון", "שדרות סאנסט" ו"האדם השלישי" ושאר קלאסיקות אחרות. למרבה המזל, הסרט גם משלב את כל האלמנטים האלה בנופה המוכר של איליה קפיטולינה, דבר שיקסום בוודאי לרוב הצופים. העלילה מעניינת ומותחת, אך לא בהכרח הכי מקורית. התסריט מרגיש "צברי" ומרענן, אורי חזקיה נהדר. אבל מצד שני, ישנם פגמים טכניים, ליהוקיים ועלילתיים כאחד. ככל הנראה, זה לא ימנע מרוב האנשים ליהנות מהסרט, וכך זה אמור להיות. שאנן סטריט ואבי נשר יצרו סרט שמרגיש "תוצרת כחול-לבן" , עם ביקורת על תופעת הבאבה-סאלים הדתית ומסרים על חיי העיר באל-קודס וחזרה בתשובה.

3.5 מתוך 5. לא ייהפך קלאסיקה, אבל גם לא מבייש את יוצריו.

עדכון מהיר: טריילר "ההוביט: השממה של סמוג"

רגע, לא יצא כבר אחד השנה?

אמנם אני לא יודע איך ייקרא הסרט הבא בסדרת "ההוביט", אבל הנחתי לעצמי לתרגם את שם הטריילר. פיטר ג'קסון ממשיך בדרכו לקראת חופן המזומנים הבא שהוא ינכה מכיסנו עם ההמשך האגואיסטי ל"ההוביט: מסע בלתי צפוי". אל תבינו אותי לא נכון, מאוד נהניתי מ"ההוביט", אבל אני לא יכול שלא להרגיש מרומה ונבגד מחמת פיטר ג'קסון וזה שהוא הפך ספרון פנטזיה מדהים בן 200 עמודים לטרילוגיה עבת כרס עם עלילות משנה מטופשות ומומצאות מהאצבע, דמויות שטותיות שלא קיימות במקור ושאר חילולי קודש בוטים. וכל זאת כדי שהוא יוכל למלא אולם קולנוע למשך שלוש שעות, שלוש פעמים, ועם תלת מימד וקצב פריימים כפול. שמישהו יכה בי עכשיו.

אז קיוויתי, ואולי אני האידיוט כי קיוויתי, שהוא ילמד מהטעויות שלו ויעשה משהו עבור המעריצים, יתקן את שגיאות העבר וישאר נאמן למקור. אבל בטריילר נראה שפיטר ג'קסון ממשיך בדרכו לעבר השחתת רכוש הציבור באופן טוטאלי ובלתי הפיך.

ארגורן, רק גמד. תורין אוקנשילד מ"ההוביט".

בלתי אפשרי שלא לראות כאן את ההיסטוריה חוזרת על עצמה. כמו ג'ורג' לוקאס לפניו, פיטר ג'קסון יצר טרילוגיה קולנועית שנמצאת בגדר הקלאסיקה והקאלט וגם קצרה שבחים. עכשיו הוא פשוט הפך את זה לפרת מזומנים  שהוא לא מוכן לשחוט. ובמובן מסוים, פיטר ג'קסון אפילו יותר גרוע מלוקאס, שכן ג'ורג' לוקאס יצר את סאגת "מלחמת הכוכבים" ממוחו הקודח וזו הייתה זכותו הבלעדית ליצור את ג'אר ג'אר בינקס וישיבות הסנאט הגלקטי המשמים. ג'קסון סתם קנה את זכויות היוצרים ודרך על היצירה המקורית.

אני דווקא כן מצפה בקוצר רוח לסרט הזה. אבל זה פשוט כמו הרואין - אני יודע שזה רע, אבל זה נותן לך תחושת "היי" וגורם לך לחכות למנה הבאה. סליחה, פשוט רציתי להוציא החוצה את הרגשות החנוניים המעורבים שיש לי בנוגע לסרט הזה. 

חדר ההקרנה: האשליה

חדר ההקרנה: האשליה

האם "האשליה" הוא באמת סרט טוב, או שמא "משלים" אותנו לחשוב ככה? סליחה, לא יכולתי להתאפק.

אם כך, הסרט "האשליה" מגולל את סיפורם של ארבעה קוסמים, שכל אחד מהם מגלם ארכיטיפ של קוסם: ג'סי אייזנברג הוא ה"דיוויד בליין", איילה פישר היא אמנית הבריחה, דייב פרנקו (אחיו של ג'יימס) הוא אמן הפריצה ווודי הארלסון הוא המנטליסט. כל הארבעה מובאים יחדיו לדירה נטושה אחת ופתאום, שנה אחרי זה - הם סופרסטארים שמעלים מופע קסמים בלאס וגאס. בטריק האחרון, הם שודדים בנק. ולא את האחד שנמצא מעבר לרחוב, אלא כזה שנמצא בפריז. שם נכנסים סוכני הFBI לתמונה. מארק ראפלו (הענק הירוק ב"נוקמים") הוא הסוכן רודס שלא מאמין בקסמים, אבל תמיד נופל בפח שנטמן עבורו. מלאני לורן ("ממזרים חסרי כבוד", "בגינרס") מצטרפת אליו כסוכנת צרפתייה של האינטרפול. 

לא ככה משחקים טאקי. "האשליה".

גם מייקל קיין ומורגן פרימן נמצאים בסרט, אמנם בתפקידים משניים, אבל הם בהחלט עושים עבודה מצוינת. הסרט הינו בעל קליבר קטן יותר מאשר מתחריו בקופות (איירון מן 3, מהיר ועצבני 6, איש הפלדה), הסרט לא נופל מהם בהרבה בספקטקל שלו. הצופים בהחלט מקבלים הרגשה שהם צופים, מנוחיות האולם ועם פופקורן ביד, במופע קסמים.

עכשיו למה שמבאס בסרט - הוא לא הגיוני. בעליל. הסרט מנסה להיות סוג של סינתזה בין מופע קסמים לבין סרט שודים (ע"ע "הג'וב האיטלקי", "אושן 11"), אבל קצת נופל משניהם. הסרט לא מסביר הרבה מהקסמים המוצגים בו, וכל זה טוב ויפה - קוסם אמיתי לעולם לא חושף את סודותיו - אבל הצופים המביטים בסרט יודעים שללא עזרת האפקטים המיוחדים, חלק גדול הוא פשוט שטויות במיץ. גם כוחות ההיפנוזה והמנטליזם של וודי הארלסון היו חסרי תועלת אלמלא השחקנים ש"התהפנטו" מרצונם החופשי.

הסרט, וסוף הסרט בעיקר, עמוס לעייפה, בטוויסטים עצלניים. הקהל מרגיש כאילו העובדה שהסרט קשור לקוסמים נתן תוקף לכותבים ליצור עלילה לא אמינה. כלומר, הדמויות בסרט חושבות כל כך הרבה קדימה, עד שהמשחק נגמר לפני שהוא התחיל. אף אחד לא מסוגל לחשוב כל כך רחוק לעתיד, אפילו לא הילדים האלה מ"דו"ח מיוחד". מרוב טוויסטים ותפניות מפתיעות, הסרט קורס לתוך חוסר האמינות של עצמו וזה עלול לקלקל לחלק מהצופים את ההנאה בסרט. אם אתם מוכנים לקבל עליכם את הבלתי-אפשריות, אתם עשויים ליהנות מהסרט.

לסיכום, "האשליה" הוא סרט קיץ טוב. הוא לא סרט מצוין או טוב במיוחד, אפילו יש סיכוי שהוא לא יחקק בזיכרונכם 

לטווח של יום-יומיים, אבל הוא בהחלט עושה את העבודה בתור סרט מלהיב בזמן שאתם בולסים פופקורן להנאתכם. זה נחמד לראות לשם שינוי השנה סרט קיץ שאיננו המשך או פריקוול או אתחול של מותג. הסרט סובל מדליפות של אמינות ובהירות, אבל מצליח לשמור על קצב מסחרר בזכות הקסם והאנסמבל המעולה של הסרט. בעונה שבה מופצים סרטים שמטרתם היחידה היא לסחוט כל אגורה מכיסכם עבור אוקטן גבוה על מסך ענק, מוטב לבחור לצפות ב"האשליה" מאשר ב"עוד מהיר ועוד עצבני" או בסיום העלוב לטרילוגיית ה"האנגאובר".

3.5 מתוך 5. לא הייתי יוצא לקולנוע כדי לראות אותו שוב, אבל הייתי צופה בו בטלוויזיה בשמחה. בהנחה שאין משהו טוב יותר לצפות בו.

חדר ההקרנה: 500 ימים עם סאמר

חדר ההקרנה: 500 ימים עם סאמר

אם מישהו שאתם מכירים מסרב לראות את "500 ימים עם סאמר" או שאינו ממליץ על הסרט, תדעו שאתם מדברים עם אדם מאוד ציני שאיבד את הרומנטיקה והתמימות בחייו.

"500 ימים עם סאמר" הוא הצדעה לאהבה. אהבה שונה, קסומה - אהבה שלוקחת יותר ממה שהיא נותנת ובכל זאת מעלה חיוך על פנייך בכל פעם שאתה נזכר בה בגלל שהיא הייתה, לרגע אחד, כל מה שרצית היא תהיה. וסאמר פין (זואי דשנל) היא האהבה הזו.

טום הנסן (ג'וזף גורדון-לוויט) הוא רומנטיקן חסר תקנה שעובד בחברה שמנפיקה כרטיסי ברכה. הילדות המלנכולית-במקצת שלו לימדה אותו שהוא לעולם לא יהיה מאושר עד שלא ימצא את "האחת" (זה, ילדים, נקרא "החפצה"). ובצורה נאיבית מתאהב על המקום בסאמר, המזכירה החדשה במשרד. "רכבת ההרים" הרגשית עליה הוא עולה, מלאה בסיבובים של מוזיקת אינדי פופ-רוק, לולאות-360 של קיטש חינני וירידות תלולות של דיכאון.

כל אחד יכול למצוא בעצמו את טום. או את סאמר. יהיחסים בין המינים התהפכו. סאמר לא מחפשת מערכת יחסים רצינית, והיא מבהירה זאת לטום. היא מחפשת משהו סתמי. טום, לעומת זאת, מעוניין למצוא איפה הוא וסאמר נמצאים במערכת היחסים שלהם. כמו שסאמר ניסחה זאת מצוין במשפט מדויק מתוך הסרט:

-טום, אנחנו כמו סיד וננסי כבר במשך חודשים

-סאמר, סיד דקר את ננסי - בסכין מטבח, שבע פעמים. היו לנו מחלוקות אבל אני לא חושב שאני סיד וישס.

-לא, אני סיד!

-אה, אז אני ננסי?

אני חושב שלכל אחד יש את ה"סאמר" שלו: מישהי מתוקה שאוהבת מה שהוא אוהב, שפותחת את העולם הסודי שלה רק בפניו, שפוני ה"סיקסטיז" שנח על המצח שלה מסוכך על עיניים יפהפיות. אבל סאמר היא גם הבחורה שלעולם לא נשיג. ושאם נתקרב יותר מדי, נישרף.

"500 ימים עם סאמר" הוא מערכת יחסים שכולנו נתקלנו בה. אבל ההצגה שלה היא מה שמעניין. התסריט הקולע של מייקל וובר וסקוט נוסטאדטר נותן דיקונסטרוקציה לכל הז'אנר של קומדיה רומנטית .הנונליניאריות של הסרט נותנת לקהל לחשוב בכוחות עצמו ולהבין יותר טוב את השלבים במערכת היחסים של סאמר וטום כאשר הוא מחבר ביניהם.

ההבדל בין ציפייה למציאות. "500 ימים עם סאמר"

הסרט גם שונה בכך שהוא קורץ לקהל בנושא של "חלום אל מול מציאות": ישנן שתי סצנות המוצגות אחת לצד השנייה: באחת ישנו הדמיון של טום והציפייה שלו כיצד ישתלשלו האירועים ומנגד מוצגת המציאות כפי שקרתה באמת. ומי מאיתנו לא חווה את זה?

הכימיה בין זואי דשנל וג'וזף גורדון-לוויט בהחלט טובה. שני השחקנים הנהדרים מעוררים הזדהות ואני לא יכול שלא להחמיא לליהוק המצוין.

"500 ימים עם סאמר", כמו שנאמר בסרט עצמו, הוא סיפור על אהבה - לא סיפור אהבה. התסריט שנון ("קראתי לחתול שלי על שם ספרינגסטין." "אה, מה השם שלו?" "ברוס."), הסיפור מקורי אך מוכר וכולם מתאהבים בסאמר. אז מה יש לא לאהוב? "500 ימים עם סאמר" הוא אודה מתוקה-מרירה לאהבה תמימה שאומרת שזה בסדר לשקוע לדיכאון, להתאהב עד מעל הראש ולאבד את העשתונות בגלל אדם מיוחד. זה שינוי מאוד רצוי מהעולם הציני בו אנו חיים.

5 מתוך 5. סיפור שהוא אהבה צרופה, אבל לא סיפור אהבה.

חדר ההקרנה: גטסבי הגדול

חדר ההקרנה: גטסבי הגדול

ובכן, הסרט "גטסבי הגדול" יצא, ידידי.

באז לורמן, האבא של "מולאן רוז'" ו"רומיאו ויוליה" הוציא תחת ידו עוד סרט מפואר, "גטסבי הגדול". ההבטחה של הסרט הייתה גדולה: דיקפריו בתור המיליונר המסתורי יחד עם שלל כוכבים נוספים בעיבוד מרהיב לספר של פיצג'רלד. ובכן, הנ"ל נכון לחלוטין. אבל התוכן חסר.

טובי מגוויר מגלם את ניק קראווי (Carraway = care away) בן למשפחה אמידה מהמערב התיכון בא לחפש הזדמנויות חדשות בניו יורק, העיר הגדולה. הוא מתגורר בלונג איילנד בשכנות לאריסטוקרט המסתורי, ג'יי גטסבי. בצד השני של המפרץ גרה בת דודתו של ניק, דייזי ביוקנן (קארי מוליגן), שנשואה לשחקן הפולו (במקור פוטבול) טום ביוקנן (ג'ואל אדגרטון). טום שייך למשפחה עשירה מאוד, וכך מממן אחוזה יפהפייה עבורו ועבור אשתו. יום אחד ניק מוזמן לאחת מהמסיבות הראוותניות שעורך גטסבי בכל סוף שבוע. הוא, לעומת רבים ממוזמניו של גטסבי, דווקא כן זוכה להכירו פנים מול פנים. הוא מבקש מניק לארגן פגישה עם דייזי. כך מתגלה לנו הקשר של דייזי וגטסבי מעברם. הם היו מאוהבים, ונראה שזה לא השתנה, על אף שחייהם כן.

משם העניינים מתגלגלים מהר מאוד לתהום הרסנית. אני לא מתכוון להרוס עבורכם את הספר (רק אומר שהוא מומלץ מאוד לקריאה), אך אומר שהבסיס של פיצג'רלד מאוד איתן ולכן משאיר משהו עבור השחקנים לעבוד איתו כשהם מזגזגים בין טקסט מקורי מצוטט לבין שורות ממולאות שנכתבו עבור הסרט. הטקסט שאינו לקוח מהספר אינו שנון או ייחודי, אבל עושה את העבודה. 

באז לורמן הורה לשחקניו לשחק בצורה מוגזמת במידה, דבר שבהחלט לא היה לרוחי. בעיניי, טקסט כה שונה וארכאי דורש הגשה אמינה עבור הזדהות עם הדמויות, ולעומת זאת הוא דווקא יצר ניכור מסוים בין הקהל לדמויות. דיקפריו התמודד עם התפקיד שלו בצורה טובה מאוד, למרות שהוא הצטרך לומר "ידידי (Old sport)" יותר מפעם אחת במהלך הסרט. לא הייתי רץ ואומר שזו בין הופעותיו הטובות ביותר, אך הוא בהחלט עושה צדק עם דמותו של גטסבי. 

אהבה אסורה. מוליגן ודיקפריו.

גם ג'ואל אדגרטון מספק הצגה טובה בתור המניאק הבוגדני ביוקנן.

קארי מוליגן דווקא לא משכנעת בתור האישה המשגעת את גטסבי אחריה, על אף הכימיה הטובה ביניהם. 

טובי מגוויר מצליח, כמו בכל סרט אחר שלו, להרוס את התפקיד של ניק קראווי. כל אחד היה יכול לשחק אותו. וזה בהחלט חבל שאת התפקיד החשוב של המספר, שמעביר לנו את הטרגדיה שבסיפורו של גטסבי, קיבל  לידיו שחקן כה גרוע.

הפקת הסרט היא בהחלט תענוג לעיניים. המסיבות הראוותניות הן משהו מיוחד בעיצובן המודרני ויחד עם זאת ישן. שנות העשרים מעולם לא הרגישו כל כך כמו MTV. ולמען האמת, השליש הראשון של הסרט, יחד עם הפסקול המודרני (שמשלב ראפ, פופ וג'אז), בהחלט נראה כמו קליפ ארוך של MTV. ישנם כאלו שזה יקסום להם, וכאלה שיתעצבנו מכך, כמוני. גם איזון הסאונד לא היה טוב. לעתים הפסקול עלה בצורה צורמת על הדיאלוגים וגרע מן הסצנות במקום להעצימן.

אחרי השליש הראשון - שהינו שילוב של מוזיקה מודרנית והבהובים חוזרים ונשנים במסיבות הפאר שמשווה לסרט גוון קקפוני של טריפ אסיד - ישנו שאר הסרט שרווי בעירוב של רגעים משמימים ומעניינים כאחד. בשלב מסוים, כל הקהל הרגיש כאילו היה אפשר לקצץ בחלקים מן הסרט ובכל זאת לא לגרוע ממנו. 20 דקות פחות היו עושות פלאים לקצב של הסרט, שנופל לא פעם.

"גטסבי הגדול" נושא בתוכו מסר ונושא. את המסר, על הון ישן וחדש, ועל החלום האמריקאי, הסרט לא הצליח ממש להעביר, וחסר בחלקים סימבוליים. דווקא את הנושא, אהבתו הטהורה של גטסבי לדייזי והדרכים בהן ניסה להגיע אליה, הסרט מעביר מצוין. גטסבי הגדול הוא שואו ענקי, ולמרות שהוא לא עושה צדק עם הטקסט של פיצג'רלד, הוא מלא מעוף ויזואלי. אמנם הסרט אינו בשום פנים ואופן הסרט הגרוע ביותר של הקיץ, אבל הוא האכזבה המרה ביותר. הוא סרט מרהיב, עם קמצוץ משמעות ועם סוף טרגי שדווקא כן משאיר אותך חושב ומרגיש.

3 מתוך 5. אל תבואו עם ציפיות, רק עם תיאבון למופע שעשועים.

על קצה המחט: Maroon 5\Overexposed

על קצה המחט: Maroon 5/Overexposed

עד עכשיו ביקרתי בעיקר אלבומים שמהם נהנתי. בגלל שאני, בתור מבקר שאינו תלוי באף גוף, לא חייב לסקר אף אלבום - רק את אלה שאני מעוניין לסקר. אז הנה, אלבום מחורבן. ממש מחורבן.

Overexposed הוא אלבומם הרביעי של מארון 5. הלהקה ידועה בזכות הלהיטים שהיא פולטת בצורה כמעט אינסטטיקטיבית, הם מצאו את הנוסחה המושלמת למה שנערות בנות 12 אוהבות לשמוע. עכשיו, אני לא רוצה לומר זאת יותר מדי בקול רם - אבל גם אני הייתי ילדה בת 12 (לא באופן מילולי, אלוהים!) - אני הייתי מאזין לGlee, היי סקול מויזיקל ושאר הדברים שבנות מצווה שומעות (בד"כ הן מקשיבות לזה גם כשהן גדלות). מארון 5 הם היוצאים מן הכלל משום שהם, לעומת השאר, נשארו הגילטי פלז'ר שלי: אני עדיין עומד על כך שהאלבום הראשון שלהם, Songs About Jane, הוא בגדר אלבום טוב מאוד שמשלב פופ ובלוז בצורה נהדרת וגם שני האלבומים שבאו בעקבותיו אינם נזקי שמיעה כמו רוב אלבומי ז'אנר הפופ העכשווי.

כעת מגיע האלבום Overexposed. העטיפה היפה שלו מייצגת לחלוטין את כל מה שהאלבום מכיל: יורוטראש יבש ותפל, שלא תוכלו להבדיל בין פיסת שיר אחד לשני, והצבעים (כלומר הבאסים) העזים שנפלטים ממנו מטשטשים את העובדה שהוא לא מכיל אפילו שיר אחד טוב. וכן, כמו על העטיפה, האלבום באמת גורם לכם לרצות להקיא.

האלבום נפתח בשיר Payphone, שיר אהבה. כמו בכל אלבום שלהם, מארון 5 בד"כ ידברו על אהבה על כל צדדיה הקיטשיים. אבל אם בקיטש שלהם היה נטוע רגש בעבר, כעת כולו נעלם לכדי גבבה של 80% פזמון ו15% ראפ, וקורט מילים באמצע. עכשיו את הנוסחה הזאת הם העתיקו אל שאר השירים באלבום (מינוס הראפ). אם תצליחו לומר לי שם של שיר אחד מהאלבום שאינו סינגל, ברכותיי.

בל תחמיצו: אני לא מאמין שאני אומר את זה: אין שיר אחד באלבום הזה ששווה שמיעה. אם לא הייתם שומעים על האלבום הזה בחייכם, הם היו טובים יותר במקצת.

אפשר להריץ קדימה: אפשר פשוט שלא להשמיע. זה מה שאפשר.

לסיכום: אח, זה כל כך כיף לכתוש אלבום מחורבן שכזה. אבל אני חייב לומר, מארון 5 הרימו לי ממש טוב להנחתה הזו. ככל הנראה, מישהו במשרדי חברת התקליטים Octane (המפיקים של מארון 5) החליטו שהאלבומים שלהם מתבלטים יותר מדי בנוף החדגוני של הפופ הסינתטי והחליטו לעשות את הבלתי-יעשה: להפוך את האלבום האחרון שלהם ליצירה חסרת כל נשמה, גוף או ערך מוזיקלי כלשהו. אל תקנו את האלבום הזה בשום פנים ואופן, כי הוא לא שווה את הכסף שהרווחתם ביושר (או שגנבתם, אני לא שופט אתכם) ואם כבר קניתם, אז אני ממש מקווה עבורכם שיש פתק החלפה.

0 מתוך 5. לא הייתי בטוח אם הניקוד שלי מתחיל מ0 או 1. עכשיו אני בטוח.

על קצה המחט: Everything Everyting\Arc

על קצה המחט: Everything Everything\Arc

Everything Everything שונים מכל דבר ששמעתם. המוזיקה שלהם לא עובדת לפי שום נוסחה: בית הוא לא באמת בית, פזמון הוא לא באמת פזמון. אז מה הם? הנאה צרופה.

Everything Everything הם להקת רוק אינדי, פופ אינדי, ארט רוק בריטית שנוסדה ב2007. הלהקה עדיין לא צברה תאוצה ועדיין לא ידועה במיינסטרים. Arc הוא אלבומם השני, אחרי Man Alive מ2010. 

הלהקה מורכבת מג'ונתן היגס, ג'רמי פריצ'ארד, מייקל ספירמן ואלכס רוברטשאו. היגס, הסולן של הלהקה (הבחור משמאל למעלה), ניחן בקול מצוין ורחב טווח, כאשר הוא מנווט בשירתו בין קול חזה לפלצט בצורה מדהימה.

המקצבים המורכבים וההרמוניים שלהם בתחילת האלבום הופכים ונהיים פשוטים יותר ויותר ככל שהאלבום מתקדם, אולם איכותו לא נמוגה. זהו סוג של תהליך שהלהקה מעוניינת שהמאזין יעבור, כחלק ממהות האלבום. בכך הבחנתי רק בשמיעה שלישית של האלבום. קשה לבחור נקודות חולשה לאלבום הזה, שמצטיין במקוריות ורעננות.

בל תחמיצו: Cough Cough, הסינגל הראשון מתוך האלבום, והשיר הראשון מתוכו. סוחף ומסחרר. מעלה את הדופק בכל פעם ששומעים אותו

אפשר להריץ קדימה: Arc. קטע מעבר באלבום שדווקא לא ברור לי למה הוא שם. אולי זה נעלה ממני, ואולי הוא אמור לחלק את האלבום לשניים, משום שהוא נמצא בחצי האלבום - אבל הוא די מדכא את האלבום.

לסיכום: Everything Everything הם לא להקה רגילה. הם אמנם מוכנסים לז'אנרים מוכרים, אבל יצרו תת-ז'אנר משלהם. הם נשמעים מדהים והם יוצרים מוזיקה חכמה, כמו שהיא רגישה. אם אתם רוצים משהו שונה, משהו שלא שמעתם בעבר - ממש סגנון מוזיקלי חדש - Arc ממש משבילכם. אבל עליי להזהיר, המוזיקה הזו אינה בשביל כולם: חלק ממי שהשמעתי לו את האלבום אמרו שהם לא ממש מתחברים למוזיקה ולעתים הם ציינו שהיא עצבנה אותם.

5 מתוך 5. אולי זו סטייה אישית שלי, אבל Arc גורם לי להתאהב בו כל פעם מחדש.

חדר ההקרנה: מטאל ג'אקט

חדר ההקרנה: מטאל ג'אקט

זוזו הצידה, "התפוז המכני" ו"הניצוץ": מטאל ג'אקט הוא הסרט הטוב ביותר של סטנלי קובריק (אולי חוץ מ"אודיסיאה בחלל").

מטאל ג'אקט מגולל את סיפורה של מחלקת מארינס אמריקאית במלחמת וייטנאם. החל מהאימונים המפרכים והמאיימים בטירונות ועד התופת הוייטנאמית שבה הם נלחמים. כל הסיפור ניבט דרך עיניו של "ג'וקר", חייל מארינס שהפך להיות כתב שטח בצבא (וואו, איזה בזבוז של הכשרה). הסרט בעצם נחלק לשני חלקים: הטירונות והקרבות. בהתחלה, החיילים מתמודדים עם אויב מבית: הרס"ר של המארינס. הדמות שלו (שמשוחקת בצורה מדהימה ע"י מי שהיה מפקד אימונים אמיתי, ר. לי ארמי - שאחרי הסרט הזה ישחק תמיד, אבל תמיד, דמות של איש צבא) היא דמות כל כך שנואה, כל כך מטילת מורא - הדמות הזאת מסוגלת להתעלל בכם דרך המסך כפי שרק דמויות מעטות מסוגלות. גם דמותו של הלוזר הפלוגתי, "גומר פייל (Gomer Pyle)" (וינסנט דונופריו) היא דמות מורכבת שקל להזדהות איתה ולרחם עליה. היחס של "ג'וקר" כלפיו הוא מרתק.

החלק השני של הסרט לוקח חלק בקרבות הרחוב הנוראים של וייטנאם. "ג'וקר" צריך להיכנס לחרא ולראיין מחלקה של מארינס שנמצאת בחזית. החיילים שהוא פוגש בדרכו לגיהנום עלי אדמות לא מניחים את הדעת. אלה לא דמויות שנכתבו כבהינף יד קליל, אלא כאלה שעוצבו בקפידה ובאות לתאר את ההשפעה ההרסנית של המלחמה על בני אדם, כל אחד באופן שונה.

הסינמטוגרפיה בסרט פשוט מצוינת. בחלק הראשון, הסדר שקיים בקורס הטירונות מעוצב בצורה יפהפייה וסימטרית. בחלק השני, הריאליזם והכאוס משתלבים באופן כמעט בלתי אפשרי עם סגנון צילום שהופך את המלחמה לציורית כמעט בעין הצופה. "אמנות המלחמה" קיבל משמעות אחרת לגמרי. הקטעים היחידים שבהם ישנו צילום בהילוך איטי הם הרגעים בהם נורות הדמויות. וזה הגיוני לחלוטין. כאשר אתה רואה את החבר שלך ליחידה חוטף כדור, זה נראה כמו בהילוך איטי.

גם התסריט מהודק, שנון ובקיא בדקויות של שפת הצבא של מלחמת וייטנאם. העובדה שלכל הדמויות יש כינוי מבהירה את זה טוב מאוד.

מטאל ג'אקט נושא בפיו מסר ברור: מלחמה זה רע. מלחמה זה גיהנום עלי אדמות. אין לזה שום תועלת עבור האנושות. כל הדמויות מושחתות על ידי המלחמה עצמה, סוג של תער שעובר בנפש של כל אחד ואחד מהחיילים, ומצלק אותה. "ג'וקר", שמסמל הומאניות ודואליות בתוך השגעון הזה (הוא עונד תג של סמל השלום בעוד שעל קסדתו כתוב "נולד כדי להרוג") נכנע למלחמה כאשר הוא יורה במישהו חסר ישע מטווח אפס (בהחלט קטע חזק). כל הדמויות מדברות על הקרבות המדממים בחורבות הבוערות של וייטנאם, כעל חרא ("אנחנו רוצים להיכנס לחרא", "אנחנו בחרא עמוק", "אנחנו בעולם של חרא") והסרט לא מציע נחמה. רק טלטלה וכעס והשראה. הסרט הזה הינו סרט שלא נותן לך מנוח גם שנים אחרי. 

5 מתוך 5. סרט הוייטנאם הכי טוב אי פעם. סליחה "פלאטון", סליחה "אפוקליפסה עכשיו".

חדר ההקרנה: טריינספוטינג

חדר ההקרנה: טריינספוטינג

טריינספוטינג נותר סלע מחלוקת בכל הנוגע לשאלה: "האם הוא מעודד צריכת סמים בכלל, וסמים קשים בפרט?". נגיע לכך מאוחר יותר.

דני בויל ("נער החידות ממומביי", "28 יום אחרי", "127 שעות") ביים ב1996 את הסרט שרוממו לגדולה: טריינספוטינג. טריינספוטינג מגולל את סיפורה של חבורת מכורי הרואין בסקוטלנד הענייה. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של מארק רנטון, "רנט בוי", שמנסה בתחילת הסרט להיגמל מהסם הקשה - אבל בהמשך הסרט הוא מגלה טוב מאוד מדוע הוא קרוי "סם קשה". הביקורת הנוקבת על החברה המערבית, יחד עם המבט העצוב על חיי המכורים לסמים, מציבה את טריינסופטינג בתחום אפור בכל הנוגע לאמירתה החברתית. בתחילת הסרט, רנטון מספר בווייס-אובר (תוך כדי בריחה) על הבוז שהוא רוחש לחיי הבורגנות, אבל מאידך הוא גם מגלה כי אין לו באמת שאיפות, אלא רק ההתמכרות עומדת במרכז הלעג שלו.

הדמויות הקרובות לרנטון הן "ספאד", "סיק בוי", "פרנקו" וטומי. כל אחת מהן מראה צלם אחר של ההתמכרות, לא בהכרח לסמים. פרנקו לדוגמה, הוא שתיין אלים שפשוט מכור למכות ולסדיזם. טומי הוא הדמות היחידה שמתנהגת באופן נורמטיבי לאורך רוב הסרט.

בנוסף לתסריט הכתוב היטב והמשחק המצוין שגורם לצופה להרגיש כאילו הוא המכור (ואחרי חצי מזמן הצפייה בסרט, גם אתם תתחילו לחשוב: "המם... אני צריך לנסות הרואין רק כדי להוכיח שאני יכול הפסיק מתי שאחפוץ"), בסרט ישנה סצנה אמנותית יפהפייה בה רנטון מתעלף ממנה חזקה מדי, והדרך העלובה בה הוא מובא לבית החולים מלווה בשיר "perfect day" של לו ריד.

באופן כללי, הסרט, כמו רוב סרטיו של בויל, מלווה בפסקול מצוין.

בנוגע לעמדת הסרט לשימוש בסמים, אני חושב שהוא מציג את הנושא בצורה די אובייקטיבית. מצד אחד, אכן מדובר בתחושת "היי" מדהימה, אבל מצד שני הסרט מציג את התלאות שבגמילה, הזוהמה והלכלוך והעוני שבהם חיים המכורים לסם. הסרט גם טוען שכולנו, במידה כזו או אחרת, מכורים למשהו. חלקנו פשוט עושים את זה באופן חוקי.

5 מתוך 5. יצירה מושלמת שמתארת את חייהם מלאי הטאבו של המכורים לסמים. צפיית חובה.

סרטי קיץ 2013 שאני (ואתם) צריך לראות הקיץ

עונת שוברי הקופות בדרכה אלינו וכל טריילר נראה טוב יותר מהשני. הנה המלצותיי למיקסום ההנאה מהזמן שתשרפו בכיסאות אולם הקולנוע:

הערה: נא להימנע מ"מהיר ועצבני 6" ו"בדרך לחתונה - חלק 3" למיניהם.

1. איירון מן 3 - איירון מן חוזר ובגדול! הוא פותח בצורה מושלמת את עונת הקיץ, וכנראה עתיד לגרוף את רוב הקופות.

2. פסיפיק רים - סרט מבית היוצר של "המבוך של פאן" ו"הלבוי" (גיירמו דל טורו). ההבטחה של הסרט היא רובוטים בגובה 60 קומות שנאבקים במפלצות שמגיחות מתוך האוקיינוס השקט. אם הרעיון האינפנטילי הזה לא גורם לילד בן ה9 שבכם לצרוח משמחה, אתם כנראה מתים מבפנים.

3. סטארטרק: האויב בתוכנו - סרט ההמשך ללהיט המדע הבדיוני מ2009, בכיכובם של הבזקי העדשה של ג'.ג'. אברהמס. הופעת האורח של בנדיקט קאמברבאץ' (שרלוק הולמס מ"שרלוק") רק מחזקת את התחושה שמדובר בסרט טוב כדי להפיג את החום שבחוץ בקור של החלל החיצון.

4. בית ספר למפלצות - הפריקוול של פיקסאר ל"מפלצות בע"מ" נראה יותר מבטיח ויותר מקורי מאשר הסרט של דרימוורקס המתחרה, "גנוב על הירח 2".

5. גטסבי הגדול - ליאונרדו דיקפריו בתפקיד האריסטוקרט המסתורי בעיבוד חדש לרומן של סקוט פיצג'ראלד. ההפקה נראית מלוטשת ומרשימה, ויוצרת תחושה סוריאליסטית ואקסטרווגנטית. בתקווה שהסרט לא נותר מופע ראווה ריק מתוכן, ייתכן ודיקפריו יוביל את אחד הסרטים המרתקים יותר הקיץ.

6. מלחמת העולם Z - אני מעוניין להאמין שבראד פיט בוחר, על סף סיום הקריירה שלו, פרויקטים טובים - ולאו דווקא את החוזים הכי שמנים. דווקא סרט אפוקליפסת זומבים בכיכובו נשמע מסקרן. הזומבים משופרים גם הם (מהירים ונעים בעדרים).

7. איש הפלדה - ובאשר לסרט הזה, אני לא יכול שלא להרים גבה בקשר להצלחתו. קשה ליצור סרט סופרמן טוב. אף אחד כבר לא קונה את הכוחות האינסופיים שלו בקלות שכזו, והדמות נהפכה לשטוחה יותר מאשר דוגמנית מסלול. אבל הבמאי של "300" (זאק סניידר) הוא אכן דרך טובה לסקרן את הקהל ולגרום להם להאמין כי עוד ניתן ליצור סרט "נולני" עד כמה שאפשר מהדמות המגוחכת להפליא של סופרמן.

חדר ההקרנה: איירון מן 3

חדר ההקרנה: איירון מן 3

זוג הסרטים "איירון מן" ו"איירון מן 2" גרמו למיליוני מעריצים ברחבי תבל להשתוקק לחליפת איירון מן משלהם. הסרט השלישי בסדרה הינו תפנית מהסגנון של שני הסרטים הקודמים בסדרה. אין זה אומר בהכרח שמדובר בדבר רע. היו תחזיות בנוגע לכך שהסרט מקבל נופך אפל יותר, "נולני" יותר - "האביר האפל סטייל. למזלנו, הם טעו.

רוברט דאוני ג'וניור האהוב על כולנו (אם אתם לא אוהבים אותו, כנראה שאתם מיזנתרופים מושלמים. כל הכבוד) חוזר לגלם בהצלחה רבה את הדמות הנלבשת עליו כמו כפפה, טוני סטארק - המיליארדר שעשה את הונו מתעשיית הנשק ולאחר שנשבה הוא משנה את דרכיו ובונה חליפת שריון כדי להביס אי-צדק באשר הוא. 

הסרט השלישי מתאר את הפיכתו של טוני סטארק משמוק הדוניסטי, מגלומני וציני לאדם אכפתי, מגלומני וציני. אנו מגלים את הרשע החדש, המנדרין (בן קינגסלי, שניתן לו תפקיד משני אבל כזה שגונב את ההצגה), שמעוניין - בתור חיקוי בין-לאדן מצועצע - להפיל את הציוויליזציה המערבית. 

הסרט השלישי שונה מקודמיו בכך שהוא מתרחש לאחר מאורעות "הנוקמים" והם באמת משפיעים על העלילה ומוזכרים בה. זה נחמד לדעת שדברים מחוץ לסרט זוכים להתייחסות. מה שהטריד את מנוחתי היא העובדה ש"מ.ג.ן" והנוקמים בכלל לא מתערבים במה שיכול להיות סכנה לארה"ב בפרט ולאנושות בכלל. משום מה, איירון מן צריך להגן על העולם לבדו. וזה קשה.

בסרט, טוני נאלץ להתמודד בכוחות עצמו עם הסכנה והאויבים שלו - בחלק ניכר מהסרט - ללא החליפה שלו. הדבר בהחלט מבליט את האספקט של האדם שבתוך המכונה ואת היכולות של סטארק לשרוד רק בזכות החוכמה שלו, ובעזרתו של נער קטן (שעושה תפקיד מצוין, מי שזה לא יהיה).

לא לדאוג, יש בהחלט הרבה חלקים מן הסרט שבהם החליפה משמשת במניע עלילתי חזק ופלטפורמה לכמה מסצנות האקשן הטובות יותר שנראו לאחרונה.

זה נחמד לראות דרך הסרטים את האבולוציה של החליפות: מהחליפה המגושמת שהוציאה את טוני מהשבי באפגניסטן בתחילת הסרט הראשון, דרך חליפת המזוודה בסרט השני, ועד שריון שמזדמן בעזרת המחשבה בסרט הנוכחי.

בתור דברי סיכום, איירון מן 3 הוא סרט קיץ סוחף, בעל עלילה חכמה ושורצת טוויסטים. הוא מרענן, מלא הופעות כריזמטיות של רוברט דאוני ג'וניור, גווינת' פאלטרו, גאי פירס, דון צ'ידל ובן קינגסלי (הופעה שעבורה לבד ראוי לשלם את מחיר הכרטיס). הוא שלם מאוד מבחינת סיום הטרילוגיה, ועם זאת משאיר פתח גמיש להכנסת סרט נוסף (עבור אלה שרעבים לעוד, ביניהם אני).

איירון מן 3 אמנם מקושט בקיטש מפעם לפעם וצפוי לעתים, אבל הוא גם בעל עומק ונותן לחליפות של איירון מן תפקיד יותר משמעותי ממה שהן שימשו קודם לכן. טוני סטארק עדיין שנון ומלא סטייל, החליפה עדיין מגניבה נורא - אבל הסרט בכל זאת שונה. ואתם תבחינו בזאת כשתצפו בו. רק הסוף ייתן לכם משהו לחרוק שיניים לגביו, והעובדה שהנוקמים לא הופיעו בסרט עדיין לא הגיונית, אבל איירון מן 3 נותן תמורה טובה לכסף כמעט בכל היבט.

4.5 מתוך 5. זו לא יצירת מופת, אבל זה סיום מושלם לטרילוגיה שכיף לצפות בה.

חדר ההקרנה: המאסטר

חדר ההקרנה: המאסטר

המאסטר הוא... (השלם את המשפט). העובדה היא, שאינכם יכולים להשלים את המשפט. כי ישנם כל כך הרבה דברים שהמאסטר הוא כן, וכל כך הרבה דברים שהמאסטר הוא לא (ביניהם, סרט מוצלח). איש לא יצליח לסכם לכם את העלילה של הסרט, משום שהיא כל כך מפוזרת ומורכבת מקטעים לא מובנים ולמען האמת - לא ממש מחוברים ביניהם. אין התפתחות עלילתית של ממש, אם צופים בסרט עד סופו.

הסרט נכתב ובוים על ידי לא פחות מאשר פול תומאס אנדרסון (מגנוליה, זה ייגמר בדם) ובו מככבים חואקין פיניקס (גלדיאטור, הולך בדרכי), פיליפ סימור הופמן (ביג לבובסקי, מאניבול) ואיימי אדאמס (פייטר, ג'ולי וג'וליה). הסרט הינו עבודה טובה מצד העוסקים במלאכה - חוץ מהתסריט המרושל שנכתב ע"י אנדרסון. הוא דווקא מסוגל לכתוב תסריט רציני, ליניארי וממוקד שמקיף בצורה רחבה מגוון דמויות בעוד שהוא שומר על גיבור ראשי (עיין ערך "לילות בוגי", "זה ייגמר בדם"), משום מה הוא בחר שלא. בתור סרט אווירה וקונספט, הסרט עושה עבודה מצוינת - בתור סרט אמיתי, ממש לא.

הרבה זמן לא ראיתי סרט שהרגשתי אליו כאלו תחושות מעורבות: מצד אחד, הבימוי, הצילום, המשחק והפסקול הינם בצדק בגדר "מאסטר-פיס", אבל אף לא אחד מאלה הצליחו להציל תסריט שנידון לאבדון. אם היסודות אינם איתנים, כל הסרט מתפרק.

"המאסטר" הוא לא אחד מטובי הסרטים של פול תומאס אנדרסון. אנדרסון אמנם שומר על סגנון הבימוי אליו הוא פנה בבימוי "זה ייגמר בדם" - שוטים ארוכים, לעתים דוממים, ומדהימים ביופיים. הוא שומר על בימוי שנותן לסרטים שלו נופך של מחזה - בשוטים הארוכים שלא נעים, ולעתים מכסים חדר שלם ונותנים אפקט של במה - אבל בהיקף יריעה רחב הרבה יותר. הוא גם שמר על יוצר הפסקולים שלו, ג'וני גרינוולד מ"רדיוהד" כדי לתת לסרט רובד דרמטי ומטלטל הרבה יותר. גם בסרט הזה הוא מדבר על יחסי אב - בן שמתקלקלים, אבל שום דבר לא מנע מהסרט הזה להיות אוסף של סצנות שלא קשורות זו לזו.

2.5 מתוך 5. סרט כל כך יפה ועם זאת, כל כך רעוע.

על קצה המחט: Mark Ronson & the Business intl.\Record Collection

על קצה המחט: Mark Ronson & the Business intl.\Record Collection

מארק רונסון הוא עילוי מוזיקלי. בלי שום ספק. ילד הפלא למשפחת רונסון העשירה בנה לעצמו שם של די.ג'יי עוד בנעוריו וסלל את דרכו אל דרגת מפיק- העל בה הוא מצוי כיום. הוא הוציא שלושה אלבומים, Record Collection הוא האחרון שבהם. בעוד שהאלבום הראשון נחל כשלון, השני דווקא הפיק כמה סינגלים מוצלחים במצעדי הפזמונים, משום שהכיל כמה מהקאברים המוצלחים שנשמעו (כמו Valerie ששרה איימי ויינהאוס וOh My God ששרה לילי אלן). האלבום השלישי, Record Collection, הוא יצירה שכולה מארק. כמו האלבום הראשון, הוא לא שר את רוב השירים, אלא מארח אמני פרינג' - אבל הוא בהחלט מנצח על הכל.

אם אפשר לתאר את Record Collection במילה אחת, היא תהיה: סינתטי. כל שיר מבוצע על ידי סינתיסייזרים ועריכת מיקסים לצד כלים אמיתיים. ההבדל בין מארק רונסון לשאר התעשייה, היא שבזכות הנסיון הקיים אצלו, לאחר שמיקסס בתור די.ג'יי מוזיקת פאנק, רוק והיפ-הופ, הוא יודע איך לסנתז מוזיקה בצורה הטובה ביותר. מקצבים רעננים ועושר הרמוני ממלאים את האלבום, וההתנהלות המדויקת של מארק רונסון בתוך האולפן ניכרת בשירים. אין הרבה אלבומים שבהם אני יכול להבחין בהפקה מוזיקלית יוצאת מן הכלל, אבל זה אחד מהם.

בל תחמיצו: The Bike Song ו Circuit Breaker, יצירה אינסטרומנטלית מלאכותית מעולה.

אפשר להריץ קדימה: Introducing the Business. שיר שנופל קצת כבד באמצע אלבום כל כך אנרגטי.

לסיכום: עבור אלה מכם שמאמינים שפופ עכשווי הוא סגנון מוזיקלי החג סביב האוטוטיון, מקצבים רפטטיביים ובאסים חזקים באופן מגוחך הבאים לחפות על הדלות היצירתית שבשירים, אתם צודקים לרוב. אבל מארק רונסון הוא מקרה אחר. לא רק שמארק רונסון יודע עם אילו אמנים כדאי לעבוד, הוא אמן דגול בפני עצמו. משום שהוא מצליח להיות מיינסטרים וייחודי בו זמנית, מתאים לכל פעם שבה אתם רוצים לשמוע שירים קליטים, בלי נקיפות המצפון על איכותם הירודה, תקשיבו לRecord Collection.

5 מתוך 5. כי אלבום כזה יוצא רק פעם בכמה שנים.

על קצה המחט: The Strokes\Comedown Machine

על קצה המחט: The Strokes\Comedown Machine

The Strokes הם אחת הלהקות האהובות עליי באופן אישי. אלבום הבכורה שלהם, Is This It, היה רב מכר ואפילו זכה להיות האלבום מספר שתיים בין 100 האלבומים הכי טובים בשנות האלפיים, לפי The Rolling Stone. האלבום בהחלט היה הדבר ממנו אגדות רוק נוצרות. גם שאר האלבומים שלהם היו מעולים, אם כי מעולם לא התעלו על המקור.

עכשיו מגיע Comedown Machine, שנראה כי לא המעריצים ולא הסטרוקס עצמם רואים בו כנקודת מפנה. האלבום פותח בשיר Tap Out, שמהווה חיקוי לפופ שנות השמונים. השיר הוא לא מנקודות השיא של האלבום. למעשה, מדובר רק בכמה נקודות אור בתוך אלבום של פופ רוק מן השורה. בהחלט שונה ממה שהמעריצים התרגלו אליו עד עכשיו - אלבומי רוק גראג' מצוין. האלבום, באופן גורף, לא תופס את האוזן, ואם שומעים אותו ברצף, קשה לעתים להבחין בין שיר אחד לשני. רק אם שומעים את השירים הטובים בנפרד, אפשר להבין את איכותם.

בל תחמיצו: 50\50, השיר הכי טוב של האלבום. One Way Trigger הוא גם שיר טוב.

אפשר להריץ קדימה: את רוב האלבום, לצערי.

לסיכום: הסטרוקס עשו עוד אלבום. לא ברור למה הם לא חיכו עוד כמה שנים כדי לאסוף עוד כל מיני חומרים כדי ליצור אלבום טוב באמת. זה אפילו לא נשמע כאילו הם נהנים לנגן את השירים הללו. האלבום חסר אנרגיה ומרגיש כאילו הוא מחווה אחת גדולה לסגנונות אחרים במקום להיות יצירה מקורית משלהם. במקום ליצור אלבום כיפי ובעל מקצבים חדשניים כמו קודמיו, Comedown Machine הוא אוסף של שירים שנשמעים דומים, מלבד שניים שמצילים אותו מלהפוך להיות מוזיקת רקע. אבל אני מאמין שהסטרוקס עתידים להפיק לקחים מהאלבום הזה, ולחזור עם אלבום טוב יותר. הרבה יותר.

2.5 מתוך 5. כי יש תקווה.

על קצה המחט: FIDLAR/FIDLAR

                        

על קצה המחט: FIDLAR\FIDLAR

FIDLAR הוא אלבום הבכורה של להקה שנושאת את אותו שם. איך הגעתי אליו? בדרך שאני מציע לכם לנסות: דרך כריכות האלבומים היפות ששירותי מוזיקה כמו Google music וiTunes משתמשים בהן כדי ליצור מראה של משתמש מוזיקה רבגוני ואנין טעם. לפעמים הם עוזרים.

ישר בהתחלה, בשיר Cheap beer, אנחנו נחשפים לרוח האלבום - שלא משתנה בכלל. השיר מתחיל בדיסטורשן גס של גיטרה חשמלית, ולמרות שהשיר מתנהל כולו בצרחות, הוא בכל זאת כיפי - זאת משום שבניגוד למטאל (אני לא אוהב מטאל, אני לא מאשים את מי שכן) הגיטרות נשארות בעלות מקצב טוב ולא זורעות כאוס כמו הקול של הסולן. 

Cheap beer הוא בין השירים האגרסיביים ביותר באלבום, שזה טוב בהתחשב במיקום שלו. הוא בעיטת הפתיחה, שייתכן שחלקכם תעדיפו לוותר עליה ויכול להיות שהיא דווקא תנעם (אפשר לומר "תנעם" על שיר כל כך מפוצץ?) לאחרים. השירים אחריו, Stoked and Broke, White on white, No Waves, Whore, מייצבים את האווירה הניהילסטית של האלבום, במילים שנשמעות כמו מישהו שיכור עם חוש קצב ממש טוב. אני מוכרח לומר שהאלבום נופל באמצע, בשירים Wake Bake Skate ו 5to9. הם מרגישים כמו מילוי אלבום, שזה אף פעם לא דבר טוב.

בל תחמיצו: Whore ו White on White. השירים הכי טובים באלבום, בעיניי.

אפשר להריץ קדימה: Wake Bake Skate ו 5to9. מילוי מקום.

לסיכום: FIDLAR יצרו אלבום שמכבד את מורשת הPאנק רוק האמריקאי. הם אמנם נשמעים כמו חבורה של נערי סקייטבורד, שתייני וודקה בליל שישי - אבל נערי סקייטבורד, שתייני וודקה בליל שישי מהוקצעים ביותר. אי אפשר שלא להשוותם לBlack Lips המנוסים מהם, שכן שניהם יוצרים אווירה צעירה וחסרת עכבות. אני צופה להם עתיד גדול. רק חבל שהם התעקשו על אלבום של 14 שירים, כאשר יש כמה שסתם סותמים מקום פנוי בדיסק.

4 מתוך 5. סולידי וכיפי. עם מספר שירים שיזמזמו לכם בראש אחרי כמה פעמים.